אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ח, א׳

מפייס את המלוה ומוחל לו הש"ך בס"ק ג' האריך לומר הואיל שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג השמיטו הך דבעל חוב דוחק הנאמר בירושלמי ש"מ דס"ל בהך דלא כירושלמי משום דכל ראיית ירושלמי הוא מהך דשוקל שקלו דקי"ל ממשכנין ולפי הגמ' דידן אין משם ראיה דמיירי בשלח ואבד וא"כ אין ממשכנים כלל דתורמין על האבוד. ובאמת אחרי כל אריכות דבריו להמעיין נראה דדבריו ליתא אף שמסכים עמו הבעל גי"ת דא"כ צריכין אנו לומר לפי דבריהם הא דתנן שוקל שקלו היינו אם כבר שלח שקלו ע"י ש"ש ונאבד דפטור הוא כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שקלי' אז מותר לו לשקול ולא מקודם וא"כ איך כתב הרמב"ם מי שנדר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו סתם ה"ל לפרש דהיינו דוקא בששלח ונאבדו אבל מתחילה לא דעביד איסור תורה ואפילו בהא דהביא פורע את חובו יש לתמוה לדבריהם איך סתם דהל"ל בב"ח דוחק דאסור אך אין קושיא כ"כ די"ל סתמא דב"ח לא מיירי בב"ח דוחק אבל איך כתב סתם שוקל שקלו דמשמע דתיכף מותר לשקול וזה אינו דאסור לשקול רק בהזדמן דבר בלתי שכיח ששקל שקלו ושלחו ע"י ש"ש ונאבד וכבר נתרמ' התרומ' ואז הותר לזה לשקול אבל בחסר א' מהם לא דאז ממשכנים אותו לשקול. וכן הסמ"ג העתיק בסתם ואם כן איך ס"ד לחלק בין ב"ח דוחק. (והאמת כי הגי"ת הבין מתוך דברי רש"י בכתובות דהואיל וקי"ל תורמין על האבד וכו' א"כ אף דלא שלח שקלו מכל מקום הוא רק מצוה בעלמא. ובאמת לכאורה משמע כן מרש"י אבל באמת אין כן כוונת רש"י בזה דמה בכך דיש לו חלק בקרבנות מכל מקום הא היה הגזבר ממשכן אותו ועל ידי כן שפרע הוא בשבילו משתרשי ליה ואין לך פורע חוב של חבירו יותר מזה ובאמת רש"י גופיה בנדרים פירש דמיירי ששלח שקלו ונגנב ונאבד לאחר התרומה והגי"ת העלים עין מן רש"י דנדרים) . ועוד דבאמת אף דלהס"ד אמרי' דמיירי לאחר שנתרמה מכל מקום לפי' התי' דפורע חובו כחנן אף בזה אמרינן דמיירי פורע שקלו בפשוט דאל"כ הא דשוקל שקלו למה לי השתא פורע חובו דחוב גמור על הך מ"מ יכול לפרוע א"כ שוקל שקלו דלא קעביד מידי דהא תורמין על אבוד פשיטא ועכצ"ל דלמסקנא דמוקמינן כחנן הך דשוקל שקלו לא איירי באבוד וקמ"ל אפי' ב"ח דוחק. וכך כתב הרשב"א בחדושיו לנדרים דלמסקנא לא מוקמינן הך דשוקל שקלו באבד אלא דלא כתב ראיה לכך ולענ"ד הדבר מוכרח מיתורא דשוקל שקלו: ובאמת טעם השמטתן נראה כשנדייק בתוס' כתוב' שמעתא הנ"ל ד"ה הא מני חק וכו' דר"ת ס"ל דגמרא דילן מחולק עם תלמודא דבני מערבא דבלא"ה ע"כ פליגי דירושלמי מוקי הך דשוקל שקלו אפילו כבני כהנים גדולים וס"ל אשתו שאני וכו' אע"ג דממשכנין על השקלים ורב אושיע' מוקי ליה כחנן וכו' ועוד לדברי רבא דמוקי ליה במלוה ע"מ שלא לפרוע צריך לפרש שוקל שקלו היינו באבוד וגבוי ובירושלמי משמע דלא מיירי באבוד וכו' עכ"ל ויש להבין אי רצון התוס' להוכיח דבלא"ה פליגי למה ליה לראיה מהך דשוקל שקלו ולא פשיט ליה מיניה וביה דלר' אושעיא הא דתנן פורע חובו חנן היא ולירושלמי אפילו כרבנן ולרבא הא דתנן פורע חובו איירי דוקא במלוה ע"מ שלא לפרוע ולירושלמי אפילו בב"ח סתם כמבואר לשם ולמה נקטו התוס' בלישנם הך דשוקל שקלו ולכן נראה ברור דאין התוספ' מפרשים בירושלמי ב"ח דוחק ואינו דוחק כמ"ש הר"י דהב"ח נוגש עליו או לא דסתם ב"ח בחזקת נוגש ואם זה אינו נוגש היום ינגוש למחר וכל ב"ח בחזקת דוחקים לקבל תשלומין וזה מהר וזה קצת במתון אבל בשביל זה לא ימלט שסוף הדבר לבא לידי נגישה אבל מפרשי דירושלמי וגמרא לדבר אחד נתכוונו דהך דלוה ע"מ שלא לפרוע ופירש"י ע"מ שלא לפרוע עד שירצה ולא יוכל הנושה ללחצו וכן כתב הריטבא דכל הענין שאין הב"ח יכול לכופו ולדוחקו וזהו הנקרא בירושלמי אין ב"ח דוחק הרצון שאין בידו לדחוק כי הלוהו לפרוע כשירצה אבל ב"ח סתמא שיש בידו לנגוש אותו לתשלומין אימת שירצה נקרא ב"ח דוחק כי בלי ספק שיבקש תשלומין וא"כ דברי הירושלמי פשוטים דעל הך דפורע חובו י"ל בב"ח שאינו דוחק והיינו כאוקימתא דרבא וקאמר אשכחן בב"ח שאינו דוחק ב"ח דוחק מנ"ל והיינו ב"ח סתמא בלי תנאי זו ומביא ראיה מן הך שוקל שקלו דלית בהו התנאי דממשכנין על השקלים וא"ש. ולכך התוס' דביקשו להביא ראיה דירושלמי פליג אגמרא דילן הן על ר"א והן על רבא לא ה"מ למביא ראיה מהך דפורע לו חובו כהנ"ל דהך מוקי ליה ירושלמי בב"ח שאינו דוחק דפי' בתנאי ע"מ מבלי לנגוש אותו וזהו ג"כ מסכים לגמרא שלנו דרבא מוקי ליה כך וגם ר"א דמוקי ליה כחק מודה בב"ח כה"ג אף רבנן מודים ולכך מביאים התוס' ראיה מהך דשקלים דס"ל לירושלמי דהוי ב"ח דוחק ש"מ דלא ס"ל דמיירי באבוד ומ"מ רבנן הוא וזהו דלא כרבא ודלא כר"א דלתרווייהו לרבנן לא שוקל לו שקלו רק באבוד כהנ"ל ודברי התוספת נכונים ומכוונים ואין בהם ספק ומעתה יפה עשו הפוסקים שהשמיטו דהא זה מפורש בהרי"ף בהעתיקו דברי גמרא דלחק אפי' בלי התנה ע"מ שלא ינגוש אותו פורע חובו והלכה כחנן וזהו ב"ח דוחק הנזכר בירושלמי וזהו בלי ספק לדעתי כי כך היה כוונת התום' בכתובות וגם הרי"ף ורמב"ם הכי מתפרש וא"ש ולק"מ. ומה שביקש הש"ך להביא עזר מדברי ירושלמי דנדרים דהשמיט הך ראיה דשוקל שקלו רק מביא ראיה מהך דמקריב עליו קיני זבין וכו' וקאמר בשלא נכנס לידו כלום והא כשלא נכנס לידו כלום ע"כ ומפרש הש"ך דמפרש ירושלמי דהמודר מקריב משלו בשביל חבירו שחייב בקינין וכו' והתם הוי ב"ח דוחק דהא ממשכנין עליו וע"ז קאמר ירושלמי מי סברת בשלא נכנס לידו כלום ר"ל שלא נכנם לידו של כהן אלא איכא לפרושי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו מיד כהן ותו לא מחייב בע"ה וזהו כתי' הגמ' תורמין על האבוד עכ"ל ואני אומר במחילה אלף מכבוד תורתו הרמה לא דיבר נכונה כי מלבד דאין פי' סובל כלל לשון ירושלמי בשלא נכנס לידו כלום והא בשלא נכנס לידו דצריך להגיה כשנכנס דהא התי' הוא דמיירי שנכנס מלבד הרבה דחוקים בפירושו אף גם דינו לא יתכן ומעולם לא שמענו דאם הפריש קיני זבים וכו' ליד כהן ונאבדו או נפסלו דלא יהא צריך להביא אחרים תחתן ואפילו נקרבו ונפסלו או נפסלו בחטאת שלא לשמה חייבים בעלים להפריש אחרים תחתיהן ואם לא הביא לא יצא ידי חובתו כלל והש"ך השוה חיוב דחטאת וחיוב דשקלים להדדי ופירוש הנכון בירושלמי כך דמביא ראיה אפילו ב"ח דוחק יכול לפרוע המודר דהא מקריב עליו קיני זבין והתם ב"ח דוחק שלא שייך גביה מחילה וע"כ הטעם דמותר שלא נכנס לידו כלום הרצון דאין מגיע דבר הנאה בעין ליד המודר שאין המודר נותן לו דבר רק עי"כ מרווח ומקבץ משלו אבל אינו מקבל בעין הנאה משל חבירו ולכך התירו דהוי רק כמבריח הארי והוא ייתור בעלמא א"כ אף בב"ח דוחק כן וזהו אמרו והא ר"ל ב"ח דוחק בשלא נכנס לידו כלום דאינו מקבל בידו דבר רק מרווח בשלו עי"כ והוא רק ויתור בעלמא ופי' זה פשוט ונכון ועיין ברשב"א לנדרים ותראה דגם הוא היה מפרש כן בלי ספק ודברי הש"ך בלתי ברורים. ודרך ירושלמי פעם מקצר ופעם מאריך ושניהם בכתובות ונדרים כאשר עולים בב"ח דוחק דמ"מ פורע וזהו דעת הרי"ף ורמב"ם וכל רובי מחברים ודוק: