אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ו, ו׳

דמסתמא על מנה שיש לו אמר וקנה. דעת זו היא דעת הרמב"ן הובא בבע"ת שער כ"ח ע"ש ועיקר ראיה שלו מהך דאמרינן בפ"ק דגיטין משנה תנו לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואוקי ר"ז במילתא דרב דאמר והוא שצבורין ומונחים משום מ"ג אע"ג דלא הזכיר הפקדון שיש לו בידו ולא אמר תנו מנה זה המופקד ומ"מ קנה. והקשה הגי"ת הא לר"פ דאמר בש"מ וחיישינן למנה קבור ע"כמיירי המשנהבאומר זה דאל"כ יש לומר מנה קבור אע"פ שלא נזכר במשנה זה א"כ אף לר"ז דמוקי בבריא ומ"ג נמי נימא כן. וליישב קושיתו נראה או דודאי מילת זה י"ל דהשמיטו התנא במשנה וה"ל כאומר זה וקיצר התנא ובפרט די"ל דמוסב ארישא וכמ"ש אח"כ רק זהו בפקדון שייך מנה זה אבל במלוה אף באומר זה לא מהני וצ"ל מנה שיש לי בידך אבל באומר מנה זה אינו מועיל דכי מנה זו שלו הוא הלא להוצאה ניתנה. ואינו מועיל לשיטת הרא"ש החולק כי אם באומר מנה שיש לי בידך ופשוט. ולפ"ז הא דאמרי' ר"פ מ"ט ל"א כר"ז קסבר. אמר רב מ"ג בין מלוה ובין פקדון עדיין לא תי' כלום דמ"מ הוצרך לרב לאוקמי משנה בפקדון דבמלוה כיון דלא אמר מנה לי בידכם לא מהני מ"ג משא"כ בפקדון שפיר י"ל דמיירי בזה כהנ"ל וקושית הגמרא במקומו. ועוד י"ל דהרמב"ן גריס ברישא כגי' הרי"ף תן גט זה וכו' ולא ס"ל החילוק של הרי"ף לענין שחרור וחזרה כנראה מדבריו בספר מלחמות ומוקי לה המשנה כר"מ כמ"ש התוס' דהתם מתני' ר"מ היא. וא"כ בשלמא לר"פ דמוקי בש"מ י"ל דהוה בסיפא כאלו נשנית זה דמוסב ארישא וזה דקתני ברישא הוא סובב על בבא דרישא וסיפא וכך דרכו של התנא לקצר בלשון ומוסב אשלפניו. אבל לר"ז דמוקי ליה במ"ג ע"כ רישא וסיפא לא שייכי אהדדי דאל"כ דאיירי במ"ג דהיינו הנותן והמקבל כאן ומרוצה לקבלו דבע"כ של המקבל לכ"ע לא חל מ"ג וא"כ מה איריא מנה אפילו שחרור נמי אם העבד פה ומרוצה לקבלו לכ"ע אפילו לר"מ זכין לו דהא הוה בפניו ואמאי לא יתנו וע"כ הא כדאיתא הא כדאיתא וא"כ שפיר י"ל הא לא קתני זה במשנה ואיך אפשר לומר דיקנה מ"ג וראי' הרמב"ן נכון דל"ל סמיך ארישא. ובזו נראה ליישב דעת הרמ"ה והרא"ש דילפי דינס מהך שמעתא דהם ס"ל כקושית הגי"ת וס"ל כר"ת דבעי מסירה מיד ליד וא"כ ל"ק מתן וכו' כמ"ש התוס'. ושפיר הוה כמאן דתנא זה במשנה ועל הקושיא השניה שכתבתי לעיל דאיך אפשר לומר דמשנה איירי במלוה א"כ בזו ודאי לא מהני זה וא"כ חסר במשנה מנה לי בידך כהנ"ל י"ל דכך הם מפרשים בגמרא ס"ל לר"ז דמ"ג אף במלוה שייך וא"כ אי ס"ד דהמשנה ביקש להודיע לנו בזה דין מעמד ג' אדקתני דין בפקדון הנ"ל לאשמעינן רבותא טפי במלוה ויהיה הפקדון במכ"ש דהא במלוה איכא למ"ד דלא שייך ביה מ"ג ובאמת ה"ל למשנה למתני האומר מנה לי בידכם תנו א"ו דלא נחית משנה להודיע דין מ"ג ולכך מוקים ליה בש"מ. ולפ"ז מיושב קושית התוס' דהקשה בממ"נ אי רב ס"ל אף במלוה שייך מ"ג מה דוחקיה לאוקמי משנה בצבורין ומתנת ש"מ לימא אף בבריא ובלי צבורין ומ"ג ע"ש שתי' דחוק ולפי הנ"ל ניחא דא"א לאוקמי במלוה דהא לא קתני מנה לי בידכם ובפקדון א"א לאוקמי דהיא גופיה קשיא ה"ל למיתני רבותא טפי אפילו מלוה וכמש"ל וע"כ צ"ל כהנ"ל דמשנה לא נחית לומר דין מ"נ רק דין ש"מ וכו' וא"ש ויש להם ראיה מגמרא הנ"ל. והנה הגי"ת הקשה מדברי הרא"ש פרק המקבל דכתב דאין חנוני מחויב ליתן לפועל הואיל ואין לבעה"ב אצלו כלום מה איריא דאין לו אצל חנוני אפילו יש לו הא המחהו בסתמא. וכ"כ הרי"ף בפרק המקבל ע"ש והרב הש"ך בס"ק כ"א ביקש לחלק דוקא אם יש לו מנה ביד שמעון ואמר לו סתם תן מנה ללוי הוא דס"ל להרא"ש דלא קנה אבל אם היה לו יותר ביד שמעון ואמר לו תן מנה ללוי אן. הרא"ש מודה דקנה. ובזה מיושב קושיא הנ"ל אבל טעמו של הש"ך נעלמה ממני דמ"ש ואם כוונתו דלא היה אפשר לו לומר מנה לי בידך כיון דיש בידו יותר הקצור קצרה לשונו לומר תמורת מנה לי בידך מנה ממה שבידך לי תן לפלוני ומי שם קץ למילין של המקנה שעד פה ידבר ולא יוסיף וזולת זה לא מצאתי לענ"ד טעם בדבריו. ויותר נראה כי שולחני וחנווני שאני ואף הרא"ש מודה בזו לדינו של הרמב"ן כי בלא"ה הא דעת הגאון הובא בנ"י באלו אפילו לית גביה מידי מתתייב מדין מ"ג ואף דהרא"ש לא ס"ל אבל ביש בידו הואיל דהך בעה"ב שטרוד בפועלים הקדים מעות לחנוני ומצוה ליתן לפועלים אחד ואחד זה בדינר וזה באיסר ולבסוף עומד עמו לחשבון וגלל כן הקדים לו מעות מודה הרא"ש דבחנוני ושולחני ודאי סתמא כמפרש דמי ומתחייב ולק"מ וכן הנכון דבחנוני ושולחני כ"ע מודים דהא הגאון מחייב בלא"ה באלו ועיין מש"ל בסימן צ"א ג"כ בזה ודוק: