אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ג, י״ד

אלא שכ"ז שהמורשה אלם וכו' הרב הש"ך בס"ק ל"ב השיג על רמ"א בכוונת התוספות ומפרש מ"ש התוספות שהוא אלם היינו הנתבע אלם ולכך התובע נמנע לילך עמו ומעמיד להמורשה במקומו ומלבד דדין זה ליתא דאדרבא בזה יפה עושה מורשה דאינו גר מפני איש ואם זה התובע יש לו מורך לבב ונפסד עי"כ והוא המורשה אוזר חיילם לקום נגדו ולא יחת מפני איש וכושל יקימון מילו אני אומר תבוא עליו ברכה וכמה שקדו חז"ל לשבר מתלעות האלמים וזרוע רמה עד שהכריחו להביא עדות מה שכנגדו ואיך לא נשקוד שהמורשה יקום בחריקאו של איש נעזב. אף גם הא מבואר בפסקי תוספות למסכת שבועות להדיא אלם ובעל טענות לא יתעבר לטעון בשביל חבירו עד כאן והדבר מבואר כמ"ש הרמ"א ובעיקר קושיתו דמה יהיה באלמתו וטענותיו הא אסור לו לטעון שקר לק"מ כי חדא לרב טענותיו יתרצה הנתבע ע"כ לפשר דבר כי יהיה נלאה נשוא דברי ריבות שלו וטרחא דבית דין וגם העדים אפשר דיגורו ממנו כעובדא דמרי בר איסק. ועיין ת"ה סימן ש"ו ויש"ש לב"ק פרק ד' דין י"ח אם יכול אדם להרבות בתואנה ועלילות כדי לכוף חבירו לפשר ועיין שם דבטענה שיש בו ממש מותר ודברי רמ"א פה עיקר: