אורים ותומים, תומים · סימן קכ״א, ז׳

ואחרים רימו וכו' זהו מה שפי' הרמב"ם כמ"ש בגמרא דיוקני אלא שקשה להבין הא בגמרא אמרינן אפילו עליו עדים ואיך מצי טעין אחרים רימו. ומה שתירץ דעדים מעידים רק שסימנים הללו רגיל בו אבל אינם יודעים שסימנים אלו יצאו מן המלוה וזהו דחוק דהא פשיטא שנודע שרגיל בסימנים הללו דאל"כ מהכ"ת לשלוח בסימנים מה שאין נודע לו שהמלוה רגיל בהו ועוד מה טעמו של רבי יוחנן דאמר משלחין אם המלוה צווח ככרוכיא לא יצאו הסימנים מאתו וא"כ לא שבקת חיי דכל אחד יעשה סימנים שלו בזיוף ויוציא מעותיו ודוחק לומר דפי' יש עליו עדים מקיימין שניכר להם שהם סימנים שלו וס"ל לגמ' דוקא בכת"י מהני קיוס דבלא"ה לא חציף אינש לזייף ד"ת אבל בסימנים דחציף אינש לזייף לא מהני קיום בעדים. דא"כ ה"ל לרמב"ם להזכירו בהדיא דאף דמקיימינן אותו דלא מועיל ועוד ה"ל לגמרא לומר הך תקנתא לשמואל בדיוקני עצמו שדיבר בו הגמרא דמעיד עדים שזהו דיוקנא שלו. ואין זה בגדר השאלה כלל לשמואל מה תקנתא. ולכן יותר נראה לומר דהרמב"ם פוסק כרבי יוחנן דמשלחין מעות בדיוקני כדעת הראב"ן וקצת מחברים וס"ל עד כאן ס"ל לרבי יוחנן משלחין היינו כשיש עדים על דיוקני דל"ל אחרים רימו אותך ולכך משלחין לר"י ולשמואל מ"מ אין משלחין כמ"ש המחברים אבל בלי עדים אף לר"י אין משלחין כמש"ל דלא שבקית חיי' וכו' וישר בסברא ומהכ"ת לעשות פלוגתא רחוקה לר"י אפילו בלא עדים ולשמואל אפילו בעדים ושפיר פריך הגמ' לשמואל מה תקנה דאפילו בעדים לא מהני לדעתו ולכך העתיק הרמב"ם דאחרים רימו בו דזהו אף ר"י מודה ומיניה דאם יש עדים דלא מצי למימר אחרים רימו בו מפסיד המלוה וא"ש הכל וצ"ע על הג"ה מיימונית והכ"מ דס"ל דרמב"ם פסק כשמואל: