י"א שאין הולכין בפשר' אחר הרוב הכה"ג תמה למה כתב בלשון וי"א כיון דהתו' והמרדכי והרי"ו כתבו כן להדיא ולא מצינו חולקים ונראה דלפמ"ש התו' בדף ההוא שהוא דף ו' ד"ה תיסגי בתרי וכו' דבירושלמי מפרש דלכך פשרה בג' משום דצריך הכרע והיינו שהאחד יכריע אם יהיו שנים מחולקים זה בכה וזה בכה וכאמר אין ב"ד שקול דהג' יכריע ואילו צריך דעת כולם מה הכרע צריך ומ"ש ג' משנים או ארבעה כיון דבעינן דעת כולם ועכצ"ל דס"ל לר"מ דאף בפשרה אזלינן בתר רוב וא"כ אף החולקים אר"מ בהא לא מצינו דחולק ולכך כתבו בלשון וי"א כיון דמירושלמי משמע להיפוך:
אורים ותומים, תומים · סימן י״ב, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.