אורים ותומים, תומים · סימן קי״ט, ג׳

יש מי שאומר ששומעין לו וכו' הסמ"ע והב"ח כולם תמהו על הטור ומחבר דהביאו מחלוקת כשלשתן ביום א' אי מצי מדחי והמעיין בבעה"ת יראה דאף הרמב"ן דחולק לא אמרו בנכתב ביום א' דז"ל הרמב"ן שם בבעה"ת שער ד' ח"א דין ג' והא דגרסינן בפ"ק דב"ק מכרן כולם כאחד נכנסו תחת הבעלים דוקא קאמר כאחד כגון שהיה כל שטרות יוצאים ביום אחד ממש וכו' דלא בירושלים עסקינן דכותבין שעות ולא חיישינן דלמא כתב ומסר לזה וקי"ל ב' שטרות היוצאים ביום א' יחלוקו או שודא הלכך הכא או בחלוקה או מדין שודא מוקמינן ליה אדינא ונכנסו תחת הבעלים דהיינו שודא דרבנן אבל מכרן זא"ז ולא נתברר מי מקודם דוחין אותו עד שיביא ראיה כו' עכ"ל. והרי מבואר דביום א' לא חולק הרמב"ן כלל והוא גמרא ערוכה והאריך בו בדרישה ותי' לחלק דגמרא איירי דנא טען הלוקח כן רק אנן יש לטעין כזו ביום א' לא טענין אבל באין בו זמן אנן טענין ליה. ולכך כתב בסמ"ע דש"ע איירי דהלקוחות טוענין ודבריו דחוקים כמ"ש בעצמו בדרישה ואין לו שרש דמ"ש יום א' מכמה ימים עד שחילק הרמב"ן בינייהו וכמו דיש לספק בלי זמן דלזה נמסר תחילה כן יש לספק ביום א' דלמא לזה נמסר תחילה דע"מ כרתי ואפילו לר"מ שוה יום א' לכמה ימים אם אין בו זמן וכמ"ש הר"ן וריטב"א בכתובות בשמעתא דב' שטרות היוצאים ביום אחד וכו' דמה לי יום א' או חודש א' או שנה אחת או שמיטה א"ו כמו דיש לספק בזה כן יש לספק בזה בשעות ולר"מ ג"כ אין חל עד זמן המוברר דאז ע"ש כרתי ע"ש וא"כ מה זה לחלק בין אין בו זמן לנכתב ביום א' כמו שהאריך בזה הדרישה. ולכן ברור החילוק ברמב"ן אם ידוע שנכתב או נמסר קודם חבירו רק א"א להתברר כי אין בו זמן או שאינו ידוע רק נכתב ביום א' ויש רק חשש אולי נמסר א' קודם לחבירו וזהו מבואר שם דהנדון שנשאל עליה הרמב"ן היה כמ"ש הבעה"ת בריש פסקא דמכרי זא"ז בכמה ימים בהחלט רק לא נודע מי בראש הואיל ואין בו זמן וע"ז שאל אי מצי כל לוקח לדחות אני הראשון והנחתי מקום וע"ז השיב דמצי מדחי וכתב דהא דאמרי' בב"ק דנכנסו תחת הבעלים דהתם ביום אחד כיון דלא כתבינן שעות לא חיישינן דלמא כתב ומסר וכו' והיינו דיש כאן ספקא אם היה כאחד או דלמא מסר לזה תחילה ע"ז כתב דכולי האי לא חיישינן והיינו שודא דרבנן לומר דהיה כולן כאחד ויש כאן ספיקא אולי היה כאחד ואת"ל לא היה כאחד אולי זה לבסוף ולכך השודא דיכנסו תחת הבעלים אבל מכרן זה אחר זה פי' דידוע שהיה זה אחר זה רק לא נודע מי קדם בזו הממע"ה וזהו בירור הדברים ברמב"ן ואין חילוק בין יום אחד לאין בו זמן רק ההבדל אי ידעינן דהיה מכירה זה אחר זה או דאנן מספקינן אבל הזמן אינו מורה כי הכל ביום א' ולא כתבינן שעות כבירושלים. וזהו ברור וא"כ נסתר כל דברי הסמ"ע דמה שייך לטעון ברי הא כל ספק ביום א' הוא אולי לא היה קדימה והחילוק מבואר כמ"ש וזה פשוט וברור. וכן נראה מדברי הב"ח והקושיא במקומו. ומ"ש הב"ח לתרץ דהטור מיירי דידוע דנמסר לא' תחילה זהו דוחק ג"כ בלישנא דהטור והמחבר דה"ל לברר הענין ולכתוב דברים כהוויתן כמ"ש הרמב"ן ולכן נראה כי הרמב"ן דכתב היינו שודא דרבנן להיות נכנס כל א' תחת בעלים הוא דוחק דעד כאן אמרינן יחלוקו או שודא באין אחד מוחזק כהך דב' שטרות על שדה א' אבל באחד מוחזק לכ"ע הממע"ה וכ"כ מהרש"א שם בכתובות להדיא לשטר הלואה ושטר מכר אם יוצאים ביום א' אין המלוה גובה כלל מן הלוקח כיון דהוא מוחזק הממע"ה ע"ש וצ"ל לחלק דשם י"ל דלא משתעבדי כלל אבל כאן שדה אחת ודאי משתעבד ולכך עבדינן שודא אבל מ"מ זה דוחק. רק הרמב"ן היה מוכרח לכך דהא מבואר בגמ' דלקחו ביום א' אע"ג דאיכא למימר חד קדים מ"מ נכנסו תחת הבעלים וצ"ל כתי' שלו ול"ל דלמא הך ברייתא מני ר"מ היא ולדידיה יחלוקו והיינו חלוקה דנכנסו תחת הבעלים והא דקאמר הגמ' דאיכא למימר היינו דאף לר"מ יתכן דמכרו לא' קודם ותיכף קונה רק הואיל וס"ל עדי ח"כ אין נגמר הקנין לענין יחלוקו עד סוף היום וכמ"ש הר"ן באריכות בפרק המגרש ע"ש בהשגתו על הרמב"ן וא"ש ומיושב דקדוק רשב"א בחדושיו דלר"מ לא שייך. דא"ל חד קדים דלפמ"ש א"ש דבאמת חד קדים ומ"מ חל כאחד ע"ש' דרמב"ן אזיל לשיטתו כמ"ש הר"ן שם דס"ל בעצתו עמוקה דאף לר"מ לפי דלא קי"ל עדים בחותמים זכין לו רק כר' אסי אף לר"מ לזה שמכר תחילה קונה בלי שיור ואף אליביה אמרינן שודא וא"כ הך ברייתא דב"ק לדידן איך מתוקמי ולכך הוצרך לומר דהיינו שודא דרבנן להיות נכנסו תחת הבעלים. אמנם הרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל בחדושיו לב"ב שודא היינו חכמים נתנו ביד הדיין לעשות כטוב בעינו מבלי אומדן דעת הנותן למי הקדים או האחיר וא"כ א"ש דכאן כך הוא שודא דחכמים ודיינים לעשות בזה שיכנסו תחת הבעלים. אבל לפי דעת הטור והש"ע לקמן סימן ר"מ דפי' שודא היינו לאמוד דעת ולהשכיל מי היה הראשון א"כ לא שייך בזה תירוץ הרמב"ן דהיינו שודא דהא לא תליא כלל ביד הדיין וה"ל שיחקרו באומד מי שהיה אחרון ממנו יגבו ואיך אמרו לגבות מכולם הא אין ביד הדיין לעשות כרצונו: אך הם אזלי לעומת זה לשיטתן דלא ס"ל כרמב"ן בעצתו העמוקה וכמ"ש הר"ן דליתא בפרט הטור פסק עבחז"ל ומ"מ פסק שודא היינו דפסק בסימן נ"א כר"א. ע"מ כרתי וכן המחבר. וא"כ שפיר י"ל הך ברייתא ר"מ היא אבל לר"א דע"מ כרתי איך נוציא מספק ושודא לא שייך כאן כי אין הדבר תלוי ברצון הדיין כלל. וא"כ יפה העתיקו דברי הרמב"ן אף על לקחו ביום א' דלא שייך שודא לדידן ומגמ' אין ראיה כלל והם נכונים וברורים ובחדושי אמרתי הא דמשני הגמרא שם בב"ק דהך ברייתא איירי ביתמי דהוא לכאורה דוחק דיתמי מאן דכר שמיה אבל לפי הנ"ל ניחא דהא ר"מ ס"ל בנזיקין כתובת אשה בינונית רק ה"מ בגרושה אבל מיתמי אף ר"מ מודה מזיבורית והנה כאן דישנו ביד לוקח צ"ל הא דב"ח נוטל מבינונית אף דאלו היה ביד יתומים היה נוטל זיבורית מ"מ גבי לוקח מבינונית והטעם י"ל כמ"ש שם בגמרא דערב לב"ח צריך לשלם בינונית אף דיתומים משלם זיבורית וא"כ ה"ה לוקח דנכסי בר נש ערבין משא"כ כתובה אמרינן שם דערב פורע בזיבורית דהואיל דעיקרה לאחר מיתה א"כ אף מלוקח אין לה אלא זיבורית דהוי כערב וא"ש וא"כ ברייתא ע"כ ר"מ היא דס"ל עדי חתימה כרתי וקשה לר"מ הא כתובת אשה בבינונית ועכצ"ל ביתמי ובזה בכתובה דעיקרה לאחר מיתה אף מלוקח גובה לר"מ מן זיבורית כמו ערב וא"ש וק"ל: אך קשה להיפוך ר"י דחולק ארמב"ן ונתן טעם דהואיל דאינו ניכר מתוך השטר קנין שלשתן לא חל אלא עד סוף היום ואז חלו כאחד דזהו הכלל ר"מ דס"ל ע"ח כרתי אבל לר"א דס"ל ע"מ כרתי ליתא לזה וכ"כ התוס' בפי' בשם ר"י בכתובות דף צ"ד ד"ה לימא דלר"מ הוא דאמרינן כן אבל לא לר"א דס"ל ע"מ כרתי ואנן קי"ל כר"א ואפילו לר"מ הא כתבו התוס' שם ה"מ בשטר קנין אבל בשטר ראיה ושדה נקנית בשאר קנינים לכ"ע אפילו ביום א' לא אמרינן סוף היום משויה ליה קנין וא"כ איך סתם פה ולא חילק בין שטרי קנין לשטרי ראיה וצ"ע. ודוחק לומר כי נמשך בתר דעת ר"ת דס"ל שם בשמעתא הנ"ל דלכך בשני מלוין וב' כתובות אמריק דיחלוקו דחשו לנעילת דלת ועשהו כאלו שעבוד אינו חל אלא לבסוף היום ואף כאן מחמת. תקנת הב"ח כמ"ש רשב"א דא"כ כל אדם יערים להפקיע חובו וימכור כל נכסיו ביום א' עשהו כאלו אינו חל הקנין אלא עד סוף היום וזה דוחק בכוונת הר"י. אבל מ"מ לדינא נכון כדבריו מטעם שכתב רשב"א והר"ן הוסיף דה"ל כשנטדף ב"ח דגובה משעבדי: