וי"א וכו' הש"ך תמה מה וי"א הא מבואר כן ברי"ף ורא"ש מבלי חולק ויפה הקשה ואולי ס"ל לרמ"א הואיל ורמב"ם נקט בלשונו שאם גבה חובו וחצי שבח ולא העתיק בלשון הרי"ף ש"מ דס"ל דוקא בכה"ג והטעם י"ל דבלא"ה יש לתמוה למה יכריח הלוקח למלוה לשלם לו דמי שבחו וכי שותפי נינהו הלא בע"כ נטל ועיין ברמב"ן מ"ש במלחמותיו רק באמת הלוקח הוי כיורד ברשות דהא ע"י השבח הגיע לו חצי שבח ופעל אתו טובה וא"כ אף שורת הדין דמלוה פורע חלקו דהא ברשות ולטובתו נחית. אבל באין לו לב"ח כלל בשבח א"כ לאו ברשות נחית א"כ יכול המלוה לטעון מה לי ולך דאקח קרקע שלך ואין לכופו אמנם ברי"ף ורא"ש מבואר דגם בזה צריך המלוה ליתן הדמים ולכך נקטו הרמ"א בלשון וי"א:
אורים ותומים, תומים · סימן קט״ו, ט״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
