אורים ותומים, תומים · סימן קי״ד, ב׳

אם רוצה עיין אורים שהבאתי דעת הסמ"ע דדעתו אע"ג דלקמן בסעיף ו' מפורש אם הלוקח אפילו רוצה להוסיף בכדי שומא ולהחזיק הקרקע כל שאין כל חוב נפרע לא שומעין לו ויהבינן למלוה וכאן כתב דרשות בידו לסלק למלוה ומשמע אפילו אין עי"כ נפרע כל חוב מלוה. ונכנס לחלק דכאן איירי דלא עשו עדיין שומה והכרזה בשביל המלוה ואז יכול לסלקו אפילו לא נשלם כל החוב כי אין הקרקע כל כך שוה. מה שאין כן לקמן בס"ו איירי שכבר נעשה שומה והכרזה רק עדיין לא גבהו המלוה בזה יש הבדל אם דמי שוי' שמסלקו בכל החוב הרשות בידו לסלקו ואם לאו אינו יכול לסלקו ודברים אלו אין להם שרש באמת כלל כי מקור הדברים בפ' מי שהיה נשוי דהוה ליה למלוה חוב באלפא זוזי ומכר הלוה תרי אפדני כל חד בת"ק זוז וטרף המלוה חד בת"ק וכשבא לטרוף גם השני אמר הלוקח או החזק הראשון באלף או טול אלף והחזר אף הראשון וסבר רמב"ח דאין בטענת הלוקח כלום ורבא נחלק עליו ואמר שפיר קטען וכ' הרא"ש בשם ר"י דאם בתוך ימי הכרזה הלוקח רוצה להעלות בשומה ששמו ב"ד לא נחוש לדבריו כי ודאי לטובתו הוא מכוון ואמר מה לי אם אוסיף וישאר הקרקע בידי אח"כ אחזור ואגבה הכל מהמוכר הלכך בעבור עלוי שלו לא נבטל שומת ב"ד ששוה לרוב עלמא. ור"ה גאון כתב דב"ח ולוקח שמוסיף כל אחד על חבירו לאותו שמוסיף יהיה הקרקע ואפשר דההיא איירי כשרוצה אחד מהן להוסיף כנגד כל החוב כהך שמעתא אבל אם ירצה הלוקח להוסיף מעט על שומת ב"ד ולא יהיה כל החוב פרוע בההיא אזלינן בתר שומת ב"ד עכ"ל והעתיק הטור אות ט"ו והמחבר לקמן סעיף ו' הך דינא וכפי שמחלק הרא"ש ולזה הקשה הדרישה איך כתב הטור מתחילה סתם דאם רצה לוקח לסלק למלוה במעות הרשות בידו. ודוחק לומר דמיירי דמסלקו בכל החוב ועוד הקשה דבפרק המקבל דף ק"ו משמע להדיא דאפילו במקצת החוב יכול לסלקו ולכן תי' הוא ונכנס לחילוק הנ"ל בין קודם שומה והכרזה ובין לאחר שומה והכרזה כדלעיל בסמ"ע וזהו שרש דבריו וטעמו ואני אשמע ולא אבין כלל דמ"ש הך דס"ו איירי בשכבר נגמר שומה והכרזה דהא הרא"ש כתב להדיא דשאר בל אדם דביקש להעלות הקרקע יותר מכדי ששמוהו ב"ד בתוך ימי הכרזה שומעין לו וצריך המלוה לקבלו באותו עילוי אבל לוקח טובתו הוא מכוון וכו' כדלעיל והרי כתב להדיא בתוך ימי הכרזה ומ"מ אין שומעין ללוקח ואי שלמו ימי אכרזת' לכל אדם שרוצה להוסיף אין שומעין דכבר עבר גבול שגבלו חכמים וא"כ אין לדבר סוף וזמן אכרזת' מה מועיל וזה פשוט וכמ"ש להדיא בתוך ימי אכרזת' דאח"כ מה שעבר עבר לכל אדם ופשיטא דאין לו מובן מ"ש קודם השומ' דיכול הלוקח לסלק למלוה אפילו אין חוב נשלם במלואו דאיך אפשר המלוה יצעק יכריזו ויבאו מוסיפים ויקנו הקרקע בעילוי רב עד שכל חובי נפרעו מה לי ולך שקנית שעבודי שלא יכריזו עלי' ואפסיד בחובי יכריזו ויהיה קונים בעלוי רב ודוחק לומר בכוונת הסמ"ע דודאי פשיטא דצריך הכרזה אולי יהיה מוסיפים רק תלי' אם הלוקח גלי דעתו שרוצה לסלק המלוה תיכף מתחילה רק הכרזה לברר המקח לכל יבאו מוסיפים אז רשות בידו לסלקו אפילו אינו נפרע כל החוב אבל אם שתק מתחילה ועכשיו בא א"י לסלקו רק בכל החוב אך דברים אלו אין להם שחר הן בכוונת הסמ"ע והן בעצם הדין דמה נ"מ בגלוי דעתו ומה יתן ומה יוסיף זה וגם בעצם אין טעם לחילוק זה. ועוד בממ"נ אי סבר רמי ב"ח דאף בכה"ג קודם שומה א"י לסלקו אפילו בכל החוב דהא רמב"ח מיירי בסילוק כל החוב וא"כ רבא דנחלק וס"ל דמצי לסלק מהכ"ת נימא פלוגתא רחוקה דאפילו במקצת יכול לסלקו הא רבא לא נחלק עליו רק בכל החוב: וכמ"ש הרא"ש שם להדיא דאין לעשות פלוגתא רחוקה. ואי דבזה לא נחלקו כלל ושניהם מודים קודם שומה יכול לסלקו אפילו במקצת וכ"ש בכולו א"כ קשה הא דאמרינן בהמקבל שלשה שמין השבח וכו' ופריך הגמרא הניחא למאן דאמר לא מצי לסלוקי בזוזי אלא למ"ד מצי לסלוקי מה א"ל ופירשו התוס' והרא"ש הנך מ"ד רמב"ח ורבא: וקשה לרמב"ח מי ניחא הא קודם שומה לכ"ע יכול לסלוקי א"כ יטעון הלוקח ויתומים אל תשומו כלל השבח ואתן הדמים דאלו הוי לי זוזי הייתי מסלקי בכל לכ"ע קודם השומה עכשיו דלית לי זוזי אקבל השבח בכדי הדמים ואתן לך דמיה והקושי' במקומו איך נזקקין תחילה להגבות השבח לב"ח והדרישה גופיה ביקש לאוקמי הך דמקבל בשעדיין לא נעשה השומה ולכך מצי לסלוקי אפילו במקצת וא"כ הקושי' יותר חזק איך קאמר הניחא למ"ד הא אף לרמב"ח קשה. והנה מ"ש הדרישה דמהך דפרק המקבל מוכח דאפילו במקצת חובו יכול לסלקו לא ידעתי איה מקומו דהא שם מוקמינן או דמסיק ביה שיעור ארעא לחוד או שיעור ארעא ושבחה עכ"פ בקרקע ושבחה נפרע כל החוב. ולכך פריך הגמרא הא מצי לסלוקי בזוזי. ואדרבא נראה הך דמחלק הרא"ש בשם הר"ם בין דמסלקו הלוקח בכל החוב או במקצת יליף ליה מהך סוגיא דמקבל ולא עינה מלבו חילוק זה דשם אמר רבינא לר"א מי אית ליה ללוקח שבח והאר"ש בעל חוב גובה השבח ומשני הא דמסיק ביה שיעור קרקע לבד. והדר פריך נימא הב לי גרוויא דארעא הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אבל למ"ד אי אית ליה זוזי מצי לסלוקי כו' וקשה מה ענין זה להך דמוקדם לקושי' משמואל תיכף ה"ל להקשות ונימא הב לי ועיין ברא"ש בשמעתא דשבח דכתב להדיא דכל הקושי' נשאלים על הסדר זא"ז וחדא בחברת' מישך שייכי. אלא דלולי הקושי' משמואל היינו אומרים דמיירי דחובו עולה יותר ויותר מכדי הקרקע וכל השבח ולכך אף דאין לב"ח בשבח מ"מ שמין ומעלין בדמים ותו לא קשה הניחא דאם אין מסלקו בכל החוב לכ"ע לא מצי לסלוקי בדמים ולכך פריך הגמרא משמואל הא ב"ח גובה השבח ועכצ"ל דמסיק ביה רק כשיעור קרקע לבד וא"כ קשה הא מצי לסלוקי בכל החוב דהא נפרע בכל החוב ושפיר קשה הניחא וכו' דלרבא לימא אלו ה"ל זוזי וכו' והדבר ברור ונכון. ואולי כוונת הדרישה בהמקבל מסלק ליה בזוזי אפילו למקצת קרקע דהיינו שבח וזהו אינו עולה בכדי החוב. וזהו אינו דמה בכך סוף כל סוף המלוה מסולק בחובו קצת בקרקע קצת במעות על כל פנים אין לו שיור לתבוע תו מלוה. ואין על הלוה שום תובע או נוגש רק הלוקח וכמ"ש הב"ח דטבא עבדי ליה שלא יהיה ללוה תובעי' הרבה המלוה והלוקח ע"ש ובזו ג"כ נסתלק המלוה ואין לו תביעה כלל בלוה אבל בדמי הקרקע דשוים רק כדי מקצת חוב באופן שעדיין המלוה יצטרך לתבוע הלוה זהו לא אמרינן כמ"ש הרא"ש והב"ח ולכן לא הבנתי דברי דרישה ולפמ"ש מוכח מהך דמקבל ההיפוך והנה התוספ' שם פרק מי שהיה נשוי הקשו מה פריך בהמקבל הניחא מנלן דלמא היכי דמלוה רוצה ליקח הקרקע בדמים שלוקחו הלוקח לכ"ע א"י לסלקו ותי' דמ"מ כל שעה יסלקנו דישום הקרקע כפלים על שוים עכ"ל ועמד הדרישה על כוונת תי' התוס' ופי' בו כיון דיכול לסלקו כשירצה להעלות השומא ה"ה דיש לו רשות כשאין מעלה השומא זהו תמצית פירושו בתוס'. והדוחק מבואר מעצמו ואין זה סובר לשון התוס' וגם הא זה עיקר קושית התוס' דיש לחלק כשמעלה או לא מעלה וא"כ מה חידשו תוס' בתירוצם וכי נחלקו בהן ולאו. אבל ברור הפירוש כך דעיקר הקושי' אם הלוקח צועק אוסיף בשומא כי השומא בזול למה לא ישמעו לו אבל כשאין אומר כך לכ"ע אין שומעין לו ותירץ התוספ' דהתם הא המלוה מקבל כל חובו דהא הקרקע עולה רק כדי חובו. וא"כ מה שהקרקע עולה בשומא יותר הרי היא ללוקח דמי יתבע מליקח שבח אם המלוה מסולק וא"כ מאן מוחה על ידי הלוקח כשרוצה להחזיק הקרקע אומר בזול שמהו ואני מוסיף על השומא כפלים כי מה איכפת ליה המלוה אין לו רק דמיו והנשאר הוא שלו ומה נ"מ אם יוסיף או לא וא"כ הרי יכול לסלקו בדמים וזהו כוונת התוס' בבירור. דכל שעה יסלקנו דיוסיף על הדמים והיינו כנ"ל והא לא קשיא ליה לתוס' דלמא כי יכול לסלקו היכי דלוה מרויח כהך דאפדנא דלוה הרוויח ת"ק זהו' עי"כ אבל בהמקבל דלית ליה ללוה רווחא דהא הב"ח בלא"ה מסולק ואם יוסיף הלוקח אין לו רווחא ללוה דא"כ יקשה למ"ד דטרפא באלף כתבינן וא"כ עדיין לא מרויח הלוה דמ"ש דמשלם לב"ח או ללוה. וכן מדייק הלשון דרבא דאמר הכא מה פסידא אית ליה ולא קאמר הכא אית רווחא ללוה אלא דאין נ"מ בזה רק כשאין פסידא ודברי התוס' נכונים. אך קשיא בב"מ דף ט"ו ע"ב דמשני בברייתא דב"ח נוטל שבח היתר על הוצאה במסיק בה רק שיעור ארעא. ופריך הגמרא ונימא הב לי ארעא כשיעור שבח הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי וכו' והיינו ג"כ מחלוקת רמב"ח ורבא. וקשה הא שם א"י הלוקח להוסיף בדמים כי הכל יטול הב"ח דהא שקיל יותר מכפי חובו כס"ד וכמ"ש התוס' שם ד"ה הא כו' וא"כ קושי' התוס' במקומו דלמא כאן כ"ע מודים דאין הלוקח מסלק הואיל ואין נותן יותר. אבל באמת לק"מ דיש לדייק דהתוס' שם בכתובות העמידו כל דבריהם על הך דפרק המקבל למה לא פתחו בריש ב"מ בפ"ק דף ט"ו הנ"ל ולמה דלגו מפרק לפרק. אבל ברור דהא כאן בס"ד אף דלא לוה רק בכדי קרקע מ"מ כשהוא גובה קרקע זכה אפילו בשבח היותר על הוצאה וא"כ אם יסלקו בזוזי הא אין נוטל רק כדי חובו וא"כ פסידא גדול ללוה דכשמסלקו בזוזי נוטל רק ק' כדי חובו ואם יטול קרקע יטול ק' חובו וכ' מלוי השבח וא"כ כשיחזור הלוקח על הלוה יצטרך לשלם ק"כ ואם במקום דלית פסידא אמר רבא דיכול לסלק מכ"ש בזה דהפסד גדול ללוה ועיקר שומא והכרזה לטובתו כמ"ש הרא"ש ולכך דייק התוס' מפרק המקבל דשם כבר אסיק דאין נוטל בלי אפותקי יותר מכדי חובו ושפיר הקשו דלמא התם מודה רבא ובזה יפה תירץ דהרי יכול להעלות הקרקע בשוי' וכנ"ל. ויצא לנו על כל פנים מדברי התוספות גם כן דאם אין מסלקו בכל החוב קושית התוס' במקומו דמנלן דיחלוק רבא ותירוץ התוספת לא שייך דיכול להעלות בשומא דאיך אפשר הא יצטרך לפרוע למלוה ואין רוצה לאבד מעותיו. וזהו תיר' התוספות בפרק המקבל ושם איירי בתחלת השומא כמ"ש הדרישה להדיא וכמבואר בגמרא וכמש"ל ומ"מ כתבו דהיכי דאין הלוקח מעלה בדמים דאין יכול לסלקו. ונסתר בעליל כל דברי הדרישה וסמ"ע בזה והטור דסתם מתחילה סמך עצמו אדלקמן דמיירי בסילוק כל החוב ולשון סילוק פירוש דפרעו לגמרי עד שהוא מסולק דלולי כן יתכן לשון פרעון ולא לשון סילוק ודוק: והנה הש"ך כתב על דברי סמ"ע דכתב דיכול הלוקח לסלקו דזה תלי' במחלוקת הרמב"ן וטור לקמן סי' קט"ו סס"א הבין דסמ"ע מיירי דהמלוה אומר אני אקבל השדה בכל החוב וזה אינו דמזה לא איירי כלל וזה תלי' במחלוקת רבוותא הנ"ל רק מיירי בפשוט דמלוה מקבל השדה כפי שומא והכרזה ופשוט. וכמו כן אינם מובנים דברי הש"ך במ"ש על הסמ"ע דכתב דאם כבר עשו שומא והכרז' דא"י לסלקו רק בנותן לו כל החוב וכתב הש"ך דלא דמי לס"ס דהתם אין המלוה רוצה השומא כלל אבל בשכבר נישום למה יתן יותר מכפי שומא ולא עיין כל הצורך כי הסמ"ע לא נתכוון לסעיף זיין רק לסעיף ו' דשם מבואר כמ"ש הסמ"ע וכמש"ל באריכות ופשוט: