אורים ותומים, תומים · סימן ק״י, ג׳

ולא קיבל עליו שלא ליקח רבי' כן משני בגמרא והא דלא מוקי גמרא בפשוט שקבל על עצמו לקיים ז' מצות בן נח כגר תושב והוא גוי כשר וכפי מ"ש הרמ"א בתשובה סי' יו"ד בן נח מצווה על הדינים היינו בדיני ישראל בכל אופן בלי שינוי וא"כ דיינין ליה כדינינו אבל רבית שקל דמפורש בתורה להתיר' כמ"ש התוס' ב"מ דף ע' ע"ב ד"ה תשיך ע"ש. ול"ל דתקנת חכמים אינו בכלל הדינין דמצות בן נח והך להמתין ומבלי להזקק לנכסי י"ק תקנתא דרבנן. דמ"מ אח"כ פריך מברייתא אין נזקקין לנכסי יתומים אלא מזיבורית פריך ג"כ אי בנכרי מי צאית ומשני שקבל לדון בד"י פריך רבית איך שקיל וכו' ובזו ד"ת ב"ח בזיבורית. ומזו לכאורה ראיה דלא כרמ"א דלא נצטוו רק לעשות דין ומשפט אבל אף כפי נימוסי' ש"ד. ונראה לדעת הרמ"א דהגמרא ביקש לשנויי אף לרב פפא דאמר טעמא דאין נזקקין משום יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו והיינו דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש הרמב"ן ועיין לעיל סי' ל"ט בדברי הש"ך ובמ"ש שם ויתומים כשיגדלו דחייבי' לשלם הוא מתקנת חכמים וא"כ אף דאמרינן דגם לגוי צריכין לשלם היינו משום לא פלוג בין ישראל ובין גוי אבל ברבית שעלה דאינו במציאות בישראל אף לגוי לא תקנו ואינו בכלל פרעון מצוה ואינם משלמין כפי הדין רבית כלל ושפיר פריך רבית איך שקיל לא מתורת איסור רק דאין יורשים מחויבים לשלם כלל ודוק: