אורים ותומים, תומים · סימן ק״ט, ב׳

אבל אם לא בדקו בשומא עיי' סמ"ע ס"ק י"א ואיירי' דדעת המ"מ הפי' דלא דקדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקור' היינו שהיה בעת או במקום שא"צ הכרזה. ונתקשה הכ"מ בפירושו דהיינו סיפא וכן אם מכרו קרקע בעת כו' וכי דרך הרמב"ם לטפויא מילתא פעמים מבלי תועלת. ונראה דודאי אגרת בקורת היינו אגרת אכרזת' שנותנים למלוה אם נישום לו קרקע כדי שיאכל פירות מכי שלמו ימי אכרזת' אבל לוקח השדה מה לו בהכרזה רק יש לו שטר מקח מב"ד שקנה שדה ומעת דיהיב זוזי אוכל פירות כשארי הלוקחים וא"כ מיירי הרמב"ם בשני אופנים הן שנשום למלוה והן שנמכר לאחר בכל שניהם אם טעו בשתות מכרן קיים ולא יותר ותרווייהו צריכי דה"א דלוקח דקנה מב"ד יש לו דין כמו שארי לוקחים דאין אונאה לקרקעות אבל מלוה דלא קנהו רק נחלט לו בשומא בזו יש לחלק בין שתות ליתר. וכן י"ל להיפוך במלוה היון דשעבוד עליו בשדה ובלא"ה שומא הדרא אין מדקדקים כ"כ ולכך תרווייהו צריכי וזהו כוונת הרמב"ם אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקור' והיינו כמ"ש למלוה עצמו דבהו שייך אגר' בקור' וכן אם מכרו וכו' והיינו ללוקח דעלמא ועל שניהם קאמר דתלוי בשתות ודין אחד לשניהם. ואמת דברישא לא ה"ל מכרן קיים ובטל רק שומתן קיים ובטל רק לישנא דלוקח גריר ואזיל ובאמת אף הוא מכירה יחשב כן י"ל לדעת המ"מ. והרמב"ם נקט בהך בבא לישנא דרישא דמשנה שום הדיינים וכו' והרמב"ן מוקי ליה לדעת הרמב"ם ששמוהו למלוה בעצמו ע"ש בר"ן אבל הב"י מפרש דתרי בבות נינהו ובבא ראשונה איירי דהוא במקום ועת שצריך הכרזה רק לא דקדקו כראוי ובבא שני' במקום דלא צריך הכרזה ואמ' כן מורה לשון הרמב"ם. אבל כבר תמה הש"ך דבגמרא דפריך במשנה קתני אם טעו בשתות דמכרן בטל בממ"נ אם עשו הכרזה הא אפילו שוה ר' בק' מכרן קיים ואי לא עשו הכרזה הא ה"ל טועה בדבר משנה וחוזר ומשני במקום דא"צ הכרזה ולמה לא משני בפשוט דעשו הכרזה רק דלא דקדקו כראוי כמ"ש הכ"מ ברמב"ם וצ"ע לכאורה. אמנם נראה דבלא"ה יש להבין מה זהו דקדוק שומא והכרזה אם שמוהו כהדין ע"י שלשה היינו שומא כראוי ומה דקדוק שייך ביה ואם לא עשו כפי הדין וחוקת השומא והכרזה א"כ הרי הכל בטעות והכל חוזר ולמה יהיה כחן יפה שיהיה עד שתות קיים. ולכן נראה דהא דאם היה שומא והכרזה בדבר עת ומקום שא"צ הכרזה אעפ"י שהכריזו לדעת הרמב"ם מ"מ אין כחן יפה הוא הטעם דהואיל אין חיוב עליהם לא רמי' עליה לשום ולדקדק היטב וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ז ופשוט. וא"כ אם טעו בדין וחשבו על דבר שצריך באמת הכרזה שא"צ מהדין הכרזה רק הם ליתר שאת ויפוי כח הכריזו א"כ אף בזה לדעתם לא רמי' עלי' ולא בדקו ודקדקו כפי הראוי דמ"ש אם באמת צריך הכרזה או לא. ולפ"ז הנך תרי בבות נקט הרמב"ם בבא ראשונה דבאמ' צריך הכרזה רק הם טעו וחשבו דא"צ הכרזה ולכך לא בדקו ולא דקדקו כראוי כי אמרינן דה"ל מילתא דלא רמי' מ"מ הואיל דהכריזו כחן יפה עד שתות וכן אם הוא באמת דבר דא"צ הכרזה. וא"כ טובי קמ"ל בהנך תרי בבי א' דטעו וחשבו דא"צ הכרזה וא' דבאמת א"צ הכרזה ובזו קמ"ל דיותר משתות מקחן בטל דה"א הואיל באמת א"צ הכרזה כחן יפה ביותר ובזו קמ"ל דמ"מ עד שתות מכרן קיים ודוק. ומעתה קושי' הש"ך מיושב דכל כמה דלא משני הגמרא על הך קושי' הנ"ל דאיירי במקום שא"צ הכרזה וס"ד דלכל מילי צריך הכרזה ל"ל כתי' הכ"מ דלא דקדקו כראוי כי קשה כמש"ל מה דקדוק יש בזה ולכך איצטרך לשנויי דיש מקום וזמני' דא"צ הכרזה וא"כ שפיר י"ל כהנ"ל דטעו וחשבו דא"צ הכרזה וכנ"ל וא"ש: