אורים ותומים, תומים · סימן ק״ט, א׳

בשעת גבי' וי"ח דעת י"א הוא הרשב"ץ בתשובה ודבריו צ"ע כי פשיטא אם כ"כ רעש ומהומת מלחמה או מגפה ר"ל שאין שער ומקח וממכר כלל וכל איש חושב להמלט על נפשו ברור דאין למכור והוי כלא הכריזו ובשעה שאין פועלים נכנסים ויוצאים ונמכר בלילה וכבר תמה ירמיהו הנביא כאשר הכשדים הגשו סוללת להלחם על העיר וה' צוה לקנות שדה ע"ש וכ"כ הט"ז אבל אין זה לענין הראיה שהביא הרשב"ץ מהך דפרה אם ממתנת לאטליס משובחת דשם יש כאן זמן קנין בכל אופן. וע"כ דכוונתו דמיירי דעולם כמנהגו נוהג וקונים ומוכרים רק זילי נכסי למאוד. ולכך למדוהו מהך משנה וס"ל כמ"ש רש"י דאף פרה ממתינ' לאטליס היינו מעשה להעלות' למקום כרך שיש בו האטליס ומיניה דייק הא בדליכא מעשה ממתינ' ודבריו בלתי מובנים. דגבי לוה ומלוה מוכ' מריש פ"ק דב"ק דאמרין אם שקיל כדינך שקיל ואם לאו שקול כיוקרא דלקמן מבואר הא היכי דשקיל כדינו א"צ להמתין עד שעת הקיץ דיהיה השדה מיוקר בבירור. וכ"כ הבעה"ת בשער ג' בשם הרמב"ן דמוכח מפ"ק דב"ק דאין להמתין וכוון להנ"ל ואם כוונתו של הרשב"ץ לחלק דוקא בלוה. אבל ביתומים החמירו ונמשך אחרי דברי התוס' שם בעירובין דתלו ענין הכרזה בהך דהמתנה לאטלס וס"ל אי ס"ד דאין להמתין עד שעת היוקר למה מכריזין פ' יום וא"כ ס"ל כדעת הרמב"ם דבלוה עצמו א"צ ל' יום אבל ביתומים צריך ל' יום א"כ ש"מ דהחמירו. אך עם כל זה אין לו ראיה כלל מהך משנה דיש להבדיל בין מלוה ולוה דודאי אם המלוה צועק איני רוצה שימכרו עכשיו נכסי' כי אפסיד עי"כ חובי ואצא בגרעון כסף פשיטא דרשות בידו ומאן מוחה להיות ממתין בחובו כל זמן שירצה ובפרט שהוא טובה ללוה ג"כ רק כל הנדון כי המלוה צועק אני מבקש תשלומין ומה לי להמתין עד שעת היוקר א"כ מה ראיה מהך דממתין בהקדש דשם הקדש המלוה ומבקש ערכו בהשיג יד ויותר שיהיה נמכר יותר עדיף כח הקדש ומגרע כח הנערך והנידר וא"כ פשיטא במקום שאין תלי' במעשה דממתינין דזהו לטובת המלוה אבל לא מה שהוא לטובת הלוה והמלוה צועק אני צריך למעותי ואיני רוצה להמתין כלל ומהכ"ת לחלק בין לוה ליתומים בלי ראיה. וגם אין להביא ראיה מתוס' דהקשה שם דאם אין ממתינים כדי שירוויח ההקדש אין מכריזין ס' ימים וממתינים ותי' לחלק בין קרקע למטלטלין ע"ש הרי דמקום דצריך המתנה להכרזה אף לשעת היוקר ממתינ'. דלא זו לפי מ"ש הדרישה דקושי' התוס' הואיל מקרא ילפינן דאין להמתין א"כ אף הכרזה ממועט וא"כ י"ל מסברא לא תלינן זה בזה אף דממתיני' להכרזה בשביל זה א"צ להמתין על שעת יוקר אף גם אם נימא דאין זה כוונ' קו' התוס' רק כוונתם איך החמירו בהקדש להמתין יותר מל' יום אשר הוא ביתומים ולהצריך ס' ימים כדי להרויח וכאן אין ממתינים ובזה נכנסו לחלק בין קרקע למטלטלין (ובזה מיושב קושי' הסמ"ע בדרישה דאיך אמרי' מכח תקנת' אין מכריזין במטלטלין הא ילפינן מקר' דלפמ"ש לא אימעט מקרא הכרזה רק קושי' התוס' על רבוי משך זמן הכרזה וק"ל) וא"כ יש לומר לשיטת הרמב"ם דהחמירו ביתומים להוסיף בהכרזה משאר לוים גם כן קשה קושי' התוספ' אם ממתינים לכך למה לא ימתינו עד שעת היוקר. ג"כ נדחה ממש"ל דבשלמא בהקדש דכל המתנה לטובת הקדש א"כ קשה למה ממתינים לכך ולא לכך אבל ביתומים דהמתנה לטובת היתומים והמלוה צועק אני רוצה מעותי אם כן וכי בשביל שאנו מעבירין עליו הדין לטוב' יתומים להמתין למד יום ימי אכרזתא נעבור עליו עוד הדין להמתין עוד עד שעת היוקר כולי האי לא עושין לו ולקתה מדת הדין ח"ו וא"כ הדין שוה כמו בלוה נופיה דאין להמתין ואין לומר בשלמא למלוה גופיה אין להמתין דשומא הדרא מה שא"כ למכור הא לא הדרא דהא מאן ערב דלא ימכור אותו המלוה ולא יהדר וגם להרא"ש הא בנתייקרה לא הדרא אך יש קצת עזר לדברי רשב"ץ לחלק בין לוה ליתומים מהך שמעתא בב"ק דף ז' ע"ב דפריך הגמרא א"כ אתה נועל דלת וכו' ודחיק הגמ' אי איכא לדמויי לכתובת אשה דדינ' בזיבורית איכא לאוקמי' ועין בהרא"ש וקשה למה נאיד מב"ח ולימא ביתומים גדולים דקי"ל דגובי' מזיבורית ולית בהו נעילת דלת כדאמרינן בפ' הניזקין דלא מסקי אדעתא דימות ויפול נכסי' ליתומים וא"כ הם אומרים אי שקלת כדינך זיבורית שקלי ואם לאו שקול כיוקרא דלקמא ולמה קאמר לכתובת אשה. אלא דביתומים החמירו חז"ל להמתין עד שעת היוקר וא"כ ל"ל ואי לאו שקיל דאפילו אי שקול כדיני' צריך ליקח כיוקרא דלקמא או להמתין. וכן מסייע לשון רש"י דכתב לכתובת אשה וכו' כגון שנתן לה גט בתשרי וכו' ולא פי' שמת בתשרי ולמה נקט גט אלא ודאי ביתומים לא שייך כן ולכן צריך לומר בגט וכן מורה ל' רש"י בהך משנה דעירובין דכ"ז אעפ"י שאמרו עבדים נמכרי' בכסותן לשבח ומעלה דמיהן כגון גבי נכסי יתומים וכו' דמורה בנכסי יתומים ממתינים לאטלס. והדרישה ביקש לישבו דמיירי בנמכרים מן אפטרופס וזהו דחוק ובפרט כי מן רש"י בב"ק סיוע להנ"ל ובזה יובנו דברי התוס' הנ"ל דהקשו למה צריך שום הקדש ס' ימים דעם כל מש"ל מ"מ הדבר יקשה איך לתלות הכרזה בהמתנה לאטלס לזו ממתיים ולזו אין ממתינים ומנלן להקשות אבל לפי הנ"ל ניחא דקושי' התוס' גבי יתומים ממתינים וגבי הקדש אין ממתיני' ולעניי הכרזה רואין ההיפוך דלענין הקדש יותר ממתינים מן יתומים והסברות הפוכות. וא"כ נוטי' הדברים להנ"ל וכן אמרינן סתם דאין ממתינים פרה לאטלס בין הוא קרוב במקום ובזמן או לא לעולם אין ממתינין ואין להקדש אלא שעתו ואלו ביתומים במטלטלין אמרינן אם הוא קרוב ליומא שוקא או למקום השווקים ממתינ' ומביאים לשם ועכצ"ל לחלק בין יתומים להקדש דשם גזרת הכתוב. ואף כי הרמב"ם בהל' עירובין נראה שמפרש הא דתנן אעפ"י שאמרו על התגרים השמים העבדי' אמרו שכך ראוי לעשות מ"מ אין משגיחין עליהם ומזה אין כאן ראיה לשל יתומים מ"מ הואיל וכתב בפי' המשנה דאין משתכרין בשל הקדש וזה מורה בבירור הא בהדיוט ממתינין לאטלס. והרב ב"י דהביא תשובת רשב"א אשר ס"ל דאין ממתינין וראייתו מהא דיוקרא דלקמן איירי בלוה גופי' ובזה ליכא חולק לענ"ד אבל ביתומים יש לחלק ואין קושי' לרשב"ץ וגברא רבה דאמר מילתא אין מזיחין אותו. ונראה דאף הב"י דהשיג הוא מיירי באופן שיש כאן חשש דאח"כ יתקלקלו הקרקעות ביותר והחשש נראה לעיני' כמו במלחמה דפן יחר בו הקרקעות או ימותו וילכו פני העם וישארו דלת הארץ וכדומה אבל זולת זה מודה דמדמה אותו להך דאין ממתינים פרה לאטלס והא התם כתבו התוס' דוקא במטלטלין אבל לא בקרקע והדרישה הניח בצ"ע ולכן צ"ל דס"ל לב"י דמ"ש לד"ת קרקע או מטלטלין אלא ברור דבמטלטלין שכיחי הנזק כדאמרינן דלכך אין מכריזין שמא יקרה בהם אסון אבל לא במקרקע דלא שכיחי ביה היזיקא וממתינ' ולכך בעת הרעש דשכיחי היזקא שוה מקרקע למטלטלין. וס"ל לב"י כמו דאין ממתיני' לטובת הקדש אף כאן אין ממתיני' לטובת הלוה. ולפ"ז נראה דאם יש כאן חשש הקלקול אף בהכרזה יכולים הב"ד למעט דהא התוס' תלי' זה בזה ואם נדמה אותו למטלטלין שם בצרו לי' רבנן כל אכרזת' וא"כ הכל לפי ראות עיני הב"ד: