אורים ותומים, תומים · סימן ק״ג, ז׳

מנכין לו מחובו הקשה הסמ"ע הא בתשובת הרא"ש שממנו מקורו איירי בנכסי יתומים ונתן הטעם הואיל ואין לפרוע מנכסי יתומים רק בשבועה א"כ קודם השבוע' מי יימר דמשתבע והנכסי' בחזקת יתומים קיימי הרי זולת יתומים אין לנכות הפירי וא"כ קשה איך סתם הש"ע ובאמת בבדק הבית כתב דמעש' שהי' כך הי' ביתומים וה"ה בלוה חי ג"כ ואין זה תי' במה שנתן הרא"ש הטעם דצריך שבועה ומי יימר דמשתבע דמשמע לולי זאת היה זוכה בפירי והסמ"ע כתב דבעובדא דהרא"ש היה מנהג לכתוב שהרשות לירד בלי שומא וכו' וזה לא נזכר בדברי הרא"ש כלל ועיקר חסר וגם כתב דאולי ס"ל להרא"ש כהנך רבוותא בסעיף ו' בעבר הזמן פרעון דיש רשות לירד בלי שומא ולכך הוצרך לחלק דביתומים שאני הואיל וצריך מ"מ שבועה. וגם זה לפי שכתבתי בס"ק הקודם ליתא דאם מחזיקו המלוה בעצמו ואינו מוכרו לאחרים כ"ע מודים דלית ליה ביה יד ואינו שלו עד ששלמו ימי אכרזת' לכן ברור דודאי מה צורך הרא"ש להך סברא אולי לא ישבע הא גמרא שלימה דאין אוכל פירות עד שישלמו ימי אכרזתא אבל שם בעובדא דהרא"ש מבואר דכבר היה לו שומא והכרזה בחיי הלוה וטרם שהגיע לו החלטה והורדה אחרונה מת הלוה וירד המלוה להנכסים בלי רשות ב"ד וא"כ ודאי אילו הלוה חי ושלמו ימי אכרזתא והיה המלוה אוכל פירות לא היו מנכים לו אבל במת הלוה עדיין יש חשש אולי פרעו הלוה קודם שהגיע לו החלטה והורדה אחרונה וא"כ לא היה יכול לגבות בלי שבועה וטרם דאשתבע הנכסים בחזקת יתומים ואין לו פירות וצדקו דברי הרא"ש אבל טרם דשלמו ימי אכרזתא לכ"ע אינו אוכל פירות ומה שאכל מנכין לו ואפילו הלוה חי ופשוט ולק"מ: