אורים ותומים, תומים · סימן ק״ג, י״ח

ולא מחזירין לו דאלו הוה יורש הוה מהדרינן ליה והקשו התוס' הא דטבא עבדו ליה אי יורש אי לוקח ולכך להוציא מיד לקוחות עשהו כלוקח ולענין להחזיר ירושת אשתו ביובל עשהו כיורש ותי' דבמקום פסידא דאחרינא לא אמרינן טבא עבדו לי' וזהו פסידא לאחריני שיחזור המלוה השדה והקשה הש"ך כי אמרינן במקום פסידא לא אמרינן היינו דלהוי לוקח כיון דעיקרו יורש ולא תקנו חכז"ל להפסיד שיהיה לוקח אבל להיפוך אם הבעל אומר הריני יורש זהו אפילו במקום פסידא אחריני דאל"כ למה אינו חוזר למשפחת אשתו ביובל הא הוי פסידא אחריני ונמצא דהוי לוקח ויחזור אלא לעקרו מיורש לא אמרינן אפילו במקום פסידא ולכן תי' הש"ך תי' אחר דזהו לפדות הקרקע שגבה המלוה מאשתו ה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי וסותר הש"ך דברי עצמו דמסיק לדינא כדעת האומרים דאפילו יורש ממילא אינו מחזיר א"כ צ"ל הא דקאמרינן בגמרא לוקח הוי הוא לענין דלא מחזירין לבעל ואי נקרא ראוי א"כ אפילו הוי הבעל יורש הא אין הבעל יורש ראוי כמ"ש הש"ך גופיה והדברים סותרין עצמן ובגוף הדין נראה דלא מיקרי ראוי לא מבעיא לפוסקים דאי שומא הדרא דא"צ קנין חדש כלל דהוי כעל תנאי אם יפדה יחזור לו קרקע כמ"ש באסיפת זקנים אם כן פשיטא דלא הוי ראוי כי המקח נעשה ע"ת כך ופשוט אלא אפילו לפי דעת הרמב"ן דצריך קנין חדש מ"מ הואיל כל שעה ושעה בידו לסלקו ולפדותו לא מיקרי ראוי מה שכל שעה בידו מצוי לעשותו ולכך הרמב"ן אף דס"ל דבעי קנין חדש מ"מ הקשה למה לא מהדרינן ליה הא דטבא עבדי ליה וליורש מחזירינן ש"מ דלא הוי ראוי וצ"ל כמ"ש הטעם ומ"ש הש"ך ראיה מהגהת המרדכי דתי' דשאני הכא דשמו מניה קודם שנשאת ובאמת לא נתכוון לזה דהוי ראוי רק למ"ש הרמב"ן בחדושיו לב"ב הואיל ושמו מיניה קודם שנשאת לאו פסידא הוא עכ"ל והרצון דתו לא חששו לטובתו לומר דטב' עבדי ליה ואפשר להסביר דהוי כמו שטר מברחת ונכסים שאינם ידועים לבעל דקיי"ל כר"ש דאין הבעל יורש דלאו אדעתא דהכי אינסבא ואף זו כיוצא בו. ובדברי התוס' דהקשה הש"ך מחזרת יובל נראה דכך הפי' הא דאמרינן דטבא עבדי ליה אין הדבר דהבעל יכול לפסוח אשני סעיפי' פעם יורש ופעם לוקח ואין זה מדת חכמים רק עיקר הדבר דהבעל יורש או דאורייתא או דרבנן ועשהו כשל תורה כמ"ש הרמב"ם בהל' יובל וחכמים באושא תקנהו לטובתו להיות לוקח וכללא הוא דיוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים ולכך אמרו לענין לקוחת להוציא יוכל לומר לוקח אני ולענין יובל יוכל לומר אי אפשי בתקנות חכמים והריני יורש ואינו מחזיר וא"ש וכבר כתבתי לעיל סי' ק"ב בשם מהר"ם במרדכי פ' דייני גזרות וכ"כ היש"ש דלהוציא לא אמרינן אי אפשי בתקנות חכמים רק להחזיק וזהו כוונת מהר"ם במרדכי במקום פסידא לא אמרינן אי אפשי בתקנת חכמים והיינו להוציא ועיין תשובת מהרי"ט וא"כ א"ש כאן להוציא הקרקע מיד המלוה ולומר א"א בתקנת חכמים והריני יורש לא אמרינן דהוי פסיד' והוי להוציא וא"ש ונכונים וברורים דברי התוס' דהוי פסידא ודוק: