אורים ותומים, תומים · סימן ק״ג, ט״ז

שמו קרקע לאשה בטור נאמר שמו לאשה בחובה ונשאת ודייק המהרש"ל בתשובה סי' נו"י והביאו הב"ח הא שמו לה בכתובתה לא הדרא השומא וראיה שלו מנמ' דכתובות דף צ"ח אמר ר"נ אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום דאמרינן מאן שם לך ופי' רש"י והר"ן אם רצו לסלקה בדמים לאחר זמן חוזרים ונוטלים אותה וקשיא ליה בלא"ה הא שומא הדרא ועכצ"ל דשומא לא הדרא בנישו' לפרעון כתובתה והרמ"א בתשוב' סי' ו' חולק וכן הש"ך ס"ק ט"ו דמהך דר"נ אין ראיה דאיירי בנתייקרה וכן כתב הרא"ש להדיא בפ"ב דכתובות על קושי' רבינו יונה דהא תפסה אלמנה ותי' דנ"מ לענין אם נתייקרה וכ"כ ראבי"ה ונכון הוא אלא שאין זה מספיק לדעת בעה"ת וסייעתו והוא דעת מחבר דס"ל בנתייקרה ג"כ שומא הדרא וא"כ הך דר"נ קשיא ליה והש"ך תי' דיתומים אין להם מעות רק לסלקה בקרקע אחרת וא"כ לא שייך שומא הדרא וזהו אינו משמעות לשון רש"י והר"ן דפי' להדיא דמסלקין בדמים והיינו דס"ל דאפשר כיון דתפסה אין יתומים יכולים לדתיתה מקרקע לקרקע. ועוד תי' דמיירי דמכרה לאחרים ותו לא שייך שומא הדרא וזהו ג"כ אינו דאם מכרה לאחרים לא שייך מאן שם לך דהרשות בידה למכור לאחרים דמוכרת שלא בב"ד תנן ולא נשאר רק תי' הש"ך משום פירי דקאכלה דמשום שומא הדרא הרי פירות לאלמנה משא"כ במאן שם לך ויפה כתב אלא דיש להבין הרא"ש בפ"ב דכתובות דדחה קושי' ר"י הנ"ל דהא ה"ל תפיסה ותי' הרא"ש דאיירי בנתייקר' מה שהוא דוחק כמ"ש המהרש"ל ראיה מתה"ד ולא תי' בפשוט דמה בכך דהוי תפיסה כיון דלא זכתה בנוף השדה הפירי הם ליתומים ולכך אמרינן מאן שם לך. ולכך אפשר לומר דלא ס"ל להרא"ש מ"ש באורים ס"ק ט"ו דהא דאמרינן מכי שלמו ימי אכרזת' מלוה אוכל פירות לאו דוקא רק עד שיגיע שטר חלטה מב"ד לידו רק ס"ל דוקא הוא אף דלענין יוקרא וזולא תלי' בחלט' כמ"ש בסעיף ו' מ"מ לענין פירי הדברים ככתבן מכי שלמו ימי אכרזת' הלוה מסולק מפירי וזכה בהן המלוה כמו לרבה מכי מטי אדרכת' וכו' וא"כ הא בנמ' מוקמינן הך מילתא דר"נ בדאכרזו וא"כ הא יש לה פירי משדה לכ"ע וא"כ ע"כ צ"ל הטעם משום נתייקרה דתלי' בחלטה כמ"ש הרא"ש בסעיף ו' הנ"ל וא"כ קושי' המהרש"ל במקומו. ובאמת יש לדחות דברי המהרש"ל מהך מילתא דר"נ באופן אחר דהא בזה דקאמר ר"נ אהדרא אפדנא למרא וקאמר הגמ' למימרא דסבר ר"נ דשומא הדרא ויש להבין מה קושי' ומה החרי הזה אם ר"נ ס"ל כהלכתא דשומא הדרא וצ"ל דגמרא ידע דלית ליה שומא הדרא או דר' נחמן מנהרדעי כמבואר ב"ב דף קכ"ד נהרדעי לטעמי' ע"ש ונהרדעי ס"ל רק עד י"ב חודש וגמ' ידע דעובדא דאפדנא הי' לאחר יב"ח ובפרט דהך עשית ישר וטוב מדמים המחברים להך דבעל מצרא ובב"מ דף ק"ח לפי' רש"י לית ליה לר"נ דינא דבעל מצרן כלל ומסתמא דהך דשומא הדרא ג"כ לא ס"ל עכ"פ ס"ל לגמרא דר"נ לית ליה שומא הדרא לעולם ולכך הוצרך לשנויי שומא בטעות היה וא"כ הך מילתא אמר שם אלמנה ששמה לעצמה וכו' ר"נ (ובש"ך נאמר דהוא ברייתא וזה אינו רק מימרא דר' נחמן ע"ש) אמרה ור"נ לטעמי' אזיל דלית ליה שומא הדרא כלל ולכך נתן טעם משום מאן שם לך ולק"מ. ובחנם נתחבטו בזה. איברא מגופי' דמשנה יש ראיה דאם עשו אגרת בקורת היינו שומא והכרזה ומכרו שוה ר' בק' מכרן קיים והיינו לגבי מלוה ולא שמכרו לאחרים כמ"ש לקמן סי' ק"ט ס"ה ע"ש וכן הא דמכרן קיים ובטל הכל לגבי יתומים אבל לגבי המלוה אפילו לא עשו אגרת בקורת בכה"ג אינו יכול לבטל המקח כמ"ש שם סי' ק"ט הנ"ל ס"ג דאם ירצו מחזירין אונאה וא"כ במכ"ש במכרו שוה ר' בק' וא"כ דקאי על היתומים איך יתכן מכרן קיים הא יאמרו שומא הדרא ודוחק לומר דלית להו ליתומים מעות דאם מכרו שוה ר' בק' איך שייך דלא יראו להמציא להם מעות לסלק הזיקן כי רב הוא ועכ"פ ראיה זו יותר ברורה מן ראית' מר"נ דאיכא לדחות בכמה גווני וראיתי בספר נתיבות המשפט דכ' ג"כ דלישנא דר"ן וטור מורה כמהרש"ל אלא דהוא הקשה דהא פריך הגמ' ב"מ דף ט"ז ע"ב במצא שטרי חלטה דיחזור דניחוש דלמא פרע דהא שומא הדרא וקשה לוקמי בשומא וחלטה על כתובת אשה דלא שייך בהו שומא הדרא. ואין זה כ"כ קושי' דלכ"ע מי ניחא אטו לא משכחינן אופנים דלית בהו שומא הדרא דהחלטה הוא שמכרו ב"ד השדה לאחר ולא למלוה ולא שייך ביה שומא הדרא ולריטב"א לקטן ועדיין לא הגדיל (כמ"ש לעיל סק"ח) או דעשה קנין שלא לחזור אלא דקושי' הגמרא הוא הואיל וקתני וכל מעשה ב"ד משמע בכל אנפי מבלי הבדל בין שומא לשומא דאל"כ איך קתני וכל מעשה ב"ד הא איכא דלא חזר' ולכך משני הגמ' בקושטא דהכל חוזרים דאיהו דאפסיד אנפשי' וכו' וק"ל. ואני הבאתי לכאורה עוד ראי' לדברי המהרש"ל מהא דגרסינן בגמרא ב"מ דף ק"י ע"ב ג' שמין השבח ומעלין בדמים וחד מנייהו ב"ח וכתובת אשה ליתומים וע"כ בכתובת ר' וק' מיירי דאי בנדוניא היינו חוב וכמ"ש הב"ח בזה וק' לפי' קושית הגמ' למה מעלין בדמים הניחא אי אית לי' זוזי לא מסלקי בזוזי אלא למ"ד מסלקו בזוזי לימא ליה הב לי כשיעור זוזי וליכא למימר תי' הגמ' דשויה ניהל' אפותקי דבגוף כתובה כתב הרמב"ן ב"ב פ' חזקת בשמעתא דיחד לה ג' שדות דבגוף הכתוב' לא שייך אפותקי מפורש לא יהיה לך פרעון אלא מזה דהא יש תקנות שמעון בן שטח שיהיה כל נכסים אחראין לכתובה ע"ש (ובזה מיושב קושי' מהרש"א ב"ק דף צ"ו ד"ה הא כו' דהקשה דה"ל לגמרא לאוקמי הא דתנן בכורות דאין האשה נוטלת בכתובה בשבח מיתומים היינו באפותקי ע"ש דס"ל לתוס' דלא שייך בגוף הכתובה אפותקי מפורש כהרמב"ן הנ"ל) וא"כ דלא שייך תי' הגמרא הקושיא במקומו איך חשב כתובה בכללם וצ"ל בכתוב' א"י לסלקו במעות דהא איכא מרבוותא דס"ל בכל חוב אין יכול לסלקו במעות ועיין לעיל סי' ק"א ותומים ס"ק ג' מ"ש שם וא"כ י"ל בכתובה כ"ע מודים דאין כאן שעבוד אפילו בחיי הבעל רק על קרקע דא"י לסלקו בזוזי דעיקר כתובה אינה נגבית אלא מקרקע ומכ"ש דלית גביה שומא הדרא כלל ולק"מ והדברים מוכרחים אך לפ"ז צריכים לומר דמעולם אין יתומים יכולים לסלק לאשה במעות אם לא תרצה האשה ודבר זו לא שמענו כלל במחברים לחלק בין כתובה למלוה ואפשר מודים דבתר דתקנו הגאונים לשעבד מטלטלים כמו קרקע א"כ חזר שעבודה עלי' ויכולה לגבות יכולים לסלק רק לענין שומא הדרא הניחו על דינו כיון דזהו בלא"ה מתקנה ותקנת' לתקנת' לא עבדינן זהו מה שיש לסייע לדינא של מהרש"ל. ולעומת זה דייק הרמ"א דבגמרא קחשבינן כל הני דלית בי' דינא דשומא הדרי זבנא אורתא וכו' ולא קחשיב ג"כ כתובת אשה וכמו כן קש' הא דחשבי' בפ' אעפ"י תנאי כתובה ככתובה דמי וחשבינן לכמה מילי למה לא קחשיב נמי להא ענין שומא הדר' דלגבי ב"ח שומא הדר' ולגבי כתובת אשה לא הדר' כלל אפי' תוך י"ב חודש דמ"ש וא"כ ל"ל דבפלוגתא לא קמיירי דבתוך י"ב חודש לכ"ע הדרי כדמשמע ב"מ דף ט"ו ע"ב ע"ש וכמו קושי' זו הקשה תוס' ב"ב דף קנ"ט למ"ד דב"ח נוטל בראוי וכתובת אשה אינו נוטל דלמה לא קחשיב בפרק אעפ"י וקושית' יש לדחות דבכלל שבח הוא כמש"ל בס"ס ק"ד משא"כ הך דשומא הדרא קשיא לדעת המהרש"ל אמנם נראה דבלא"ה קשיא לי דלפמ"ש לעיל וכן נראה מגמרא הנ"ל דליכא למ"ד דלא ס"ל שומא הדרא עד י"ב חודש א"כ הא דאמרינן בב"מ דף ק"י שלשה שמין השבח ב"ח ליתומים וללוקח וכו' פריך הגמ' הניחא למ"ד אית ליה זוזי לא מצי מסלק וכו' אלא למ"ד מצי מסלק ליה מאי איכא למימר ומשני דעשה אפותקי וכו' משמע דלמ"ד דלא מצי לסלק בזוזי א"צ לאוקמי באפותקי וקשה תינח לוקח דאיכא למ"ד דלא מצי מסלק ולא הדרא שומא ללוקח אבל ביתומים מי איכא למ"ד הא תוך י"ב חודש לכ"ע שומא הדרא ומהכ"ת לא יהיה יכול מתחילה לסלקו במעות ולא מצינו מחלוקת דמי יסבור דלא הדרא שומא כלל אפילו תוך י"ב חודש וצ"ע. ולכן נראה לי דלפי דנחלקו ר"א ורבינא באגבוהו הוא בעצמו דס"ל לרבינא דהוא זביני מעליא דמדעתא דנפשי' אגבוהו ודאי דלא נעלם מרבינא הך סברא דמה הוה ליה למעבד ידע הוא שאין כאן תרופה ואף בבא לב"ד בע"כ ישומו הקרקע ויתנו למלוה וא"כ מה לו הטורח וזילות' ואטרוחי דב"ד בכדי וע"כ צ"ל דס"ל לרבינא כל כמה דלא נתוודע במופת דבע"כ הוא קעביד ואפשר לומר דמרצונו נותנו לו בהחלט מה לנו לומר ולהוציא השדה מהמוחזק בספק ולכך אין הדרא רק בבאו לב"ד ויש כאן ראיה דבע"כ הוא דאל"כ למה בא לב"ד ואין נותנו מעצמו בזו שומא הדרא אבל כל כמה דאפשר לומר דאין כאן הכרח לא מפקינן מיניה דמוחזק. וכ"כ הב"י דאם הטריחו לבוא לב"ד הרי זה בכלל שומא הדרא. ולפ"ז ביתומים קטנים שגובים מהם כתובת אשה או שאר חוב שכתב בשטר לגבות מיתומים קטנים וכדומה שהב"ד יד יתומים והם אביהם יתומים ואפטרופסים שלהם ומגבים לב"ח מה ראיה יש כאן דהיה בהכרח דנימא אלו היה ליתומים דעת דלא היו מתרצים למעשה ב"ד וכי בשביל דגבו בב"ד הלא הב"ד הם העיקר ולא סגי בלאו ב"ד והן הן שלוחים ואטו אם הגבוהו ע"י שליח בלי ב"ד וכי נימא שומא הדרא לרבינא וגבי יתומים קטנים הב"ד הם שלוחים והם ידם כיד יתומים והוה ליה כאילו אגביה יתומים בעצמן דב"ד יד יתומים ולרבינא בעינן ראיה דהיה בהכרח ולגבי יתומים קטנים הא אין כאן ראיה וכיון דליכא ראיה מספיקא לא אמרינן שומא הדרא ובפרט לפי דעת הש"ך בס"ק ט"ו דבעינן דוקא סירב בב"ד וכאן מי יסרב ומי מוחה הא הם אבי יתומים וידם כיד יתומים וכוח' יפה ומה הכר' יש כאן דהי' בע"כ וכמו דאפטרופ' שלהם שילם בלי ב"ד דלא שייך ביה שומא הדרא כן הדבר בב"ד דהן אפטרופסי' וסברא זו לענ"ד ברורה ונכון. וא"כ הכלל דאין הבדל בין כתובה לב"ח ולכך לא קחשיב ליה בפרק אעפ"י רק בכל ב"ח שמגבים הב"ד ביתומים קטנים הואיל וידם כיד יתומים והם שלוחי יתומים הוי ליה כאגבי' מעצמו ואין כאן שומא הדרא וא"כ א"ש הך דשלשה שמין וכו' ב"ח וכתובת אשה ליתומים ולא קשיא להו משומא הדרא די"ל דמיירי מיתומים קטנים ולא שייך שומא הדרא כלל. וכן א"ש הך דרבי נחמן אלמנה ששמה לעצמה וב"ד שעשה אגרת בקורת וכו' כנ"ל כי הכל מיירי מיתומים קטנים דלא שייך בהו שומא הדרא וגם דברי הטור והר"ן הכי מתיישבים דלא רצו לבחור בלשונם אשה בכתובתה דא"כ ביתומים קטנים הדין דלא הדרא ובזה לא רצו להאריך ולכן נקטו בחובה ומילתא דפסיקא נקטו ואזלו וזהו ברור ומיושב כל הקושיות מכל צד וגם הגמרא לא נקט לא שייך שומא הדרא דהוא מילתא דר"א ורבינא הנאמר אח"כ וזהו ברור בלי פקפוק: