אורים ותומים, תומים · סימן ק״ג, י״א

לא הדרא כלל וכו' זה לשון הרא"ש ודווקא שלא השביח המלוה או שלא נתייקרו הקרקעות אבל נתייקרו קרקעות לא מסתב' כלל שיצפה הלוה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות שיפדה הקרקע ואיכא נעילת דלת בפני הלווין עכ"ל ודעת הש"ך דהרא"ש פתח בתרתי וסיים בחדא ומה טעם יש בשבח דלא יפדהו כשנותן לו כל דמי שוי שבח ולכן ס"ל לש"ך דחד דינא לשבח ויוקרא דנכסי' ובכ"מ אם רצון לשלם השבח הדר' השומא כמו בנתייקר והשיג על הטור והש"ע דס"ל בשבח בשום אופן אינו חוזר. ובאמת כבר קדמהו מהרש"ך בתשובה אבל ברי"ו נתיב ו' ח"א מבואר להדיא כמ"ש הש"ע דבשבח אינו חוזר כלל ובנתייקר צריך נשלם כיוקרא דהשתא ובאמת כן מורה ג"כ לשון הרא"ש דאילו חד דינא להו לא ה"ל להזכיר הך שבח רק הך דנתייקר ושבח במכ"ש דמהכ"ת יגרע א"ו דשבח אינו מועיל כל דמים שבעולם כי נשתנה ופנים חדשות יש כאן כמ"ש הסמ"ע ועיין באורים רק לגבי נתייקר נתן הטעם דא"כ יצפה הלוה עד עת היוקר לפדותו ובזו סגי כשצריך לשלם כפי היוקר. ולכך חלקו הרא"ש לשני בבות והעיקר קושי' דמנ"ל להרא"ש הך דינא ולחדש מלבו הך סברא ולפסוק דין בלי ראיה מגמרא ונראה דיש לו ראיה דהא אמרינן בגמ' דב"ק וב"מ שלשה שמין השבח ומעלין אותו בדמים בכור לפשוט ב"ח ליתומים ב"ח ללוקח ועיין חדושי רשב"א לב"ק דהביא בשם ר"ח ואיפשטא דליכא מאן דמעלי' אותו בדמים אלא אלו ג' והקשה הרשב"א הא איכא ארוס כמ"ש התוס' ותי' דזהו בכלל גזלן ע"ש וא"כ קשיא ליה לרא"ש מלוה דהשביח קרקע דיהיה חוזרת בלי עילוי שבח לקתה מדת הדין כמ"ש דא"כ יצפה הלוה עד שישביחו ויפדהו וע"כ דצריך לשום מה שנשבח וליתן לו דמים וא"כ לחשוב נמי זה דלוה למלוה בשומא הדר' שמין השבח שהשביח קרקע ונותן לו דמים ואין לו למלוה בקרקע כלום וע"כ צ"ל בשבח לא הדרא כלל ודברי הרא"ש מוכרחים ויפה קאמר דמהך דנתייקרו דאין הדעת נותן שיפסיד המלוה ועכצ"ל דנותן לו כשוי דהשתא וקשה א"כ לחשבי' אלא ודאי בשבח אין חוזרת כלל ודברי הרא"ש מדוקדקים ומוכרחים ודוק. ואין לומר דלמא באמת בשיעור שבחא נוטל המלוה בקרקע וכן משמע מדברי ריטב"א. דס"ל לרא"ש דבשומא הדרא לא תקנו חכמים לחלוק הקרקע וכן מוכח מהא דבסעיף יו"ד בהג"ה בהניח יורשין דהוי לקוחות אף דהניח רק ב' בנים וא"כ הרי זה לוקח לחצי שדה ולחצי יורש ולהדר ליה חצי שדה ואיך סתם הרא"ש אלא ברור דלא אמרינן שומא הדרא שהוא משום ישר וטוב לחצאין או כל שדה או לא כלום וא"ש: