אורים ותומים, תומים · סימן ק״א, ב׳

ואינו יכול לדחותו אצל קרקע וכו' אמרינן בגמ' דכתוב' דף צ"ב ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו הדמים במלוה ומת ראובן ואתא ב"ח דראובן וקטריף ליה משמעון ופייסי' בזוזי דינא הוא דקאמרי בני ראובן מטלטלין שביק אבוהון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבד אמר רבא אי פקח הוא מגבי להו קרקע והדר גבי' מיני' דאמר ר"ן יתומים שגבו קרקע ב"ח חוזר וגובה מהן. והקשו התוס' שם דהא דינא דב"ח בזוזי ואיך יכול לסלקו בקרקע ותי' התוס' הואיל דאיכא פסידא ללוה שעי"כ יפסיד חובו מצי להגבהו קרקע אף דיש לו זוזי. והעתיקו הטור דבמקום פסידא יכול לסלקו בקרקע והב"י תמה עליו בבדק הבית דהא לא נ"מ הך דינא לדידן דתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין דיתמי ואם כן אין נ"מ אי מגבהו מעות או קרקע ולכן השמיטו בש"ע. והב"ח בסי' ק"ז דחק ליישב לדעת הטור. ולפי מה שכתוב לקמן בסי' ק"ז בשם שערים דר"א ויתר המחברים בשני ב"ח דאחד יש לו בשטרו מא"ק ואחד לית ליה דיש לזה שיש לו קדימה לגבות משל יתומים דזה גובה מדינא וזה אינו גובה רק מכח תקנה ע"ש מ"ש באריכות ולפ"ז מיירי דהך שמעון שקנה שדה מראובן באחריות לא נכתב בשטרו מטלטלין והקרקע ויש כאן על ראובן ב"ח מאוחר דאיכא בשטרו מטלטלין וקרקע ואם כן אם יפרע שמעון זוזי יבא ב"ח מאוחר ויטרפנו כי יש לו שעבוד של ת רה ולכך פקח להגבות קרקע ושעבודו מוקדם וגובה קרקע ולק"מ וא"ש וכהנה רבי' הנ"מ: אמנם הרא"ש דחה תי' זה דשם שאני דהחוב בא מחמת קרקע ועיי' בעה"ת שער ד' ח"א דין ד' דגם דעת הראב"ד לתרץ דאי פקח הוא ולית ליה זוזי לא להדר בתר זוזי רק יגבה קרקע וכן בתשוב' מהר"ם דפוס פראג תי' דיתחכם לפרוע ליתומים טרם יודע להם כי נטרף השדה וברצון יקחו קרקע לפרעון ע"ש ולדעת כולם הק' הב"ח מהא דאמריק סוף כתובות דף קי"א הא דקתני זה גובה וזה גובה ביתומי' דהם גובים והוא לא גובה ופריך הגמ' ולגבינהו קרקע וקשה מה קושי' הא ביש לו מעות א"י להגבו' קרקע אפילו במקום פסידא. ועיי' ב"ח מ"ש בדוחק ובאמת כבר קדמו הבעה"ת בשער הנ"ל להקשות כן על הראב"ד. ומה שנראה בישובו דהא משנה שם איירי דראובן הלוה לשמעון בניסן עד אייר ושמעון חזר והלוה לראובן באייר ועכשיו שבא ראוב בשטרו לגבות משמעון טען שטרך מזויף או פרוע דאלו הייתי חייב לך והגיע זמן פרעון איך לוית ממני ופסק אדמון הדין עם שמעון וחד אמר זה גובה וזה גובה ומוקמינן ביתמי דזה גובה וזה יכול לגבות בדין רק אין מקום לגבות כי לא משתעבדי מטלטלין דיתמי ועל זה פריך הגמרא ולגבינהו קרקע וכו' ולפי זה יש לומר דסבירא להו להנך רבוותא הא דאמרי' ביש לו מעות א"י לסלקו בקרקע אפילו במקום פסידא היינו בנודע דיש לו מעות אבל באומר שאין לו ומה שנראה בידו הוא של אחרים בפקדון של יהודי אוי גוי אין להוציא מידו כמ"ש בש"ע בשם הגמ"י דאף דחזינן מעות בידו נאמן לומר של אחרים ואע"ג דאיכא מרבוותא דס"ל דא"נ דכל מה שהוא בחזקת אדם הוא בחזקת שלו מלבד דכבר מבואר לעיל סימן צ"ט דהרבה חולקים בזה ובתיכם הרא"ש ובפרט דיש לו מגו דיהיב מעות במתנה והרי זה גובה מקרקע ועיין מש"ל בסימן צ"ט באריכות. אף גם נראה דבכהאי גונא דהמלוה נפרע ואין כאן מחלוקת רק אי מקרקע או מעות לכ"ע בזה נאמן דמעות אינן שלו ואין להוציא מאחר מחזקתו במה שמודה שהוא שלו כיון דהא סוף כל סוף המלוה נפרע וטענה ומגו כל דהו מועיל כיון דעכ"פ המלוה נפרע ובהכי ניחא קושית הג"ת סוף שער חמישי בהא דיליף הבעהת בשער רביעי בתחילתו מהא דאמרינן תולה מעותיו בגוי הוי כו' מכאן למדנו שאם נודע לכל שיש לו מעות ותולה אותו באחרים כופין אותו למכיר קרקעותיו ויביא המעות לב"ח ומוטל עליו טורח מכירה והקשה למה לנו כל חרדה זה ממעות אלו שתולה באחרים יש לפרוע דהא כל מה שהוא בחזקת אדם הוא בחזקת שלו והש"ך לעיל סימן צ"ט כתב דטעה דמיירי דהגוי אלם וא"א ליגע במעות הללו מחמת אלמותו של גוי ואמת כ"כ הריטב"א בכתובות לתי' על קושית הנ"ל אך אין זה מספיק בבעה"ת דכתב סתם שיש לו מעות ותולה אותו באחרים ולא כתב דהוא אלם רק סתם באחרים וע"ז נצבה קושית הג"ת אך לפי הנ"ל ניחא דס"ל לבעה"ת כמ"ש בש"ע סעיף זה כיון דסוף כל סוף נפרע לא אמרינן חזקה זו לגרוע כח האחר דנאמן לומר שהוא של אחרים ואין להוציא מיד חזקת אחרים כיון דאחרים יאמרו מה לך עכ"פ אתה נפרע וזה ברור לדינא כמ"ש הש"ע להדיא. וא"כ לק"מ דע"כ דראובן מת דאי שמעון המלוה באייר מת א"כ שמעון גובה וראובן אינו גובה א"כ היינו מילתא דאדמון דג"כ ס"ל שמעון נפרע ולא ראובן ומה בינייהו ועכצ"ל להיפוך דשמעון חי וראובן מת וס"ל לאדמון דשמעון פטור מתשלומין וח"א אדרבא שמעון חייב ויתמי דראובן פטורים וא"כ שפיר קשה למה יפסיד שמעון יגבי להן קרקע ואי דיש לו מעות יאמר של אחרים ואי דחי דאטו ברשיעי עסקינן דישקר בב"ד ואפשר דיצטרך לישבע ועכ"פ יקבל בחרם ב"ד וכי ישקר ח"ו זה אינו הא הוא טוען דאינו חייב כנ"ל רק דלא מהימן וא"כ נאמן בשבועה במגו דהיה אומר דאין לו מעות רק הם לאחרים רק אית ליה קרקע והיה חוזר וגובה חובו אף השתא דאמר דבאמת יש לו מעות רק אין חייב לראובן כלום דהא טען איני חייב כדאמרינן אלו הייתי חייב כו' נמי נאמן: וקושית הגמ' שפיר משא"כ לעי' אי פקח הוא שפיר הקשו הא יש לו מעות ואי דיתלהו באחרים אז חכמתו לשקר בב"ד ולעבור חרם או שבועה. וא"ש ומקום הניחו לי להתגדר ת"ל לישב דעת הקדמונים הנ"ל בלי פקפוק. ומיהו לדינא הנכון כמ"ש תוס' דבמקים פסידא מסלק בקרקע וא"צ לכל הנ"ל וכן נראה כי הראש לא אמרו רק דרך פלפול אבל לדינא מודה וכן כתב ברמזים וטור וברור: