אורים ותומים, תומים · סימן א׳, ה׳

גובין בכל מקום זהו דעת מרדכי והרא"ש דס"ל כן בפ' השולח במה דכ' הרי"ף על הא דמוכר עבדו לנכרים קונסים אותו וכ' בשם גאון דל"ק רק דייני סמוכים והם כ' דהך מילתא דתקנו חכמים לגדר וסייג תקנתם גובין בכל מקום וא"כ צ"ע על הרמ"א דכאן סתם כדברי הרא"ש ומרדכי ובי"ד סי' רס"ז סתם המחבר כדעת הרי"ף ורמב"ם דאין גובים רק סמוכים והרמ"א לא הגיה כלום ונראה לומר דס"ל לרמ"א להכריע דודאי במילתא דשכיח רק לית בי' ח"כ דלא גבינן בבבל והטעם משום דלא עבדינן שליח' כיון דלית בי' ת"ה דהא לא חסרי בזו במה שתקנו חכמים לסייג ושימור לתקנתם גובין בכ"מ דזהו עיקר ת"ה לקיים דברי חכמים ותקנתם אבל במה שאין דנין בח"ל מפני דל"ש ולא קעביד שליחותם בדבר שאינו מצוי אף בתקנת חכמים אם אינו דבר מצוי לא נמסר הדבר לדיינים שאינם סמוכים כי לא חששו לדבר בלתי מצוי למסור הדין ביד הדיוטות ובהכי ניחא דברי הרמב"ם דבפ"כ מהל' שבת פסק המוכר בהמה גסה לנכרי קונסים אותו עד יו"ד בדמיו ולא הזכיר שם חילוק בין דיינים מומחים לאינם מומחים ואילו בהל' עבדים פ"ח כ' המוכר עבד לנכרים קונסין אותו עד יו"ד בדמיו כתב דוקא דיינים מומחים יש רשות לקנוסו ויותר היה ראוי ליכתוב אותו בהל' שבת דזה נשנית ראשון בספרו אלא ברור דס"ל לחלק כמ"ש ובהמה שכיח ועבד ל"ש כדאמרינן בגמ' דגיטין דמ"ד ע"ש וכן בהגהת הרי"ף הובא בשם ריא"ז הך דינא דגאון דאין גובין בח"ל וכ' דבקונטרס הראיה כתב לחלק בין שאר קנסות דרבנן דגובין בח"ל הרי דס"ל לחלק וזה היה דעת רמ"א וכיון כאן לשארי תקנות דרבנן דשכיחים אבל בעבד דל"ש מודה להרי"ף ורמב"ם ומחבר: