וששאלת אם יכול היהודי להשכיר אותו כרם לגוי עד שיעברו שני ערלה ואח"כ יקח היהודי הכרם ברשותו. לא. כי פירות הערלה אסורים בהנאה ואסור הישראל לאכלם אף למכרם לגוי כי הפירות של ישראל הם דשכירות לא קניא. וכיון דבקרקע דידיה קיימי פירי דידיה הוו ואסירי בהנאה. ולא דמי להנך שתילי ערלה דסוף פ"ק דע"ז (דף כב) דגוי אוכל שני דערלה וישראל אוכל שני דהיתרא ושרא ליה רבא אף בלא התנו מעיקרא לעשות כן. שאני התם דשותפין הוו תרווייהו או בקבלנות או שותפי ממש הוו בגוף הקרקע ולהכי שרי דהכי דינא שזה טורח בחלקו ומעדר וזומר בכל יום או יום אחד. או שנה אחת או ג' שנים ואוכל מה שטורח ואח"כ חבירו עושה כמו כן לחלקו. לכך שרי רבא. אבל הכא דקרקע דישראל הוו ואילנות נמי דידיה הוו דבתר תלת שנין אמר ליה לגוי הסתלק מארעאי ומאילני. נראה דאפילו התנו מעיקרא אסור. ואפי' אם הישראל מכר לגוי אותן נטיעות קודם שהוציאו פירות שיהיו לגוי כל ג' שנים או ד' שנים אסור כיון דבתר שני ערלה לא מצי הגוי למעקרינהו וצריך להניחן בקרקע של ישראל דישראל נינהו וגוי ארסטון בתוכו בעלמא הוא:
תשב"ץ קטן · סימן שס״ז, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך תשב"ץ קטן, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.