ידים מזוהמות פסולות לברכה ודוקא בימיהם שהיה מלח סדומית מצויה ביניהם אבל לדידן לא. מיהו מאן דרגיל במים אחרונים אסור לברך עד שיטול כדאמרינן בכיצד מברכין (דף מג) כיון דרגילין במשחא משחא מעכב לן והמברך ברכת המזון נוטל מים אחרונים תחלה ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ובירושלמי משמע דוקא כגון שהיו כולם זקוקים לכוס אחד או לככר אחד אבל אם כל אחד יש לו ככרו בידו אוכלין אע"פ שלא אכל המברך. ואם כל אחד כוסו בידו שותין אף על פי שלא שתה המברך. וכן משמע בערבי פסחים (דף קו) דההוא סבא גחין ושתי קודם שבירך רב אשי. וכן משמע מהכא שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לכוס של כל אחד ואחד. ומיהו היכא שהכוסות שלהן פגומות אז טוב לשפוך מכוס של ברכה לכוס של כל אחד כדי שישתו מכוס שאינו פגום שאין שתיתה מעכבת כיון ששתה המברך:
תשב"ץ קטן · סימן שכ״ב, מ״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך תשב"ץ קטן, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.