תשב"ץ קטן · סימן שכ״ב, י״ז

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. ויש לחתוך הלחם מעט ולהניחו מחובר בלחם עד שיבצע. ולא כאותם החותכים לאחר הברכה דהוי הפסק טובא בין ברכה לבציעה. ואינו רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד ואם הפת נקיה אינו צריך. אבל בשבת יברך ואחר כך יחתוך כדי שיהא שלם לחם משנה כי כשחותך נופלים פירורין ממנו ואינו שלם. ואם הפת מתובל בתבלין לא צריך ואם מליח הוא כעין לחם שלנו אין צריך. כדאמרינן לית דין צריך בשש. וכן פר"ח. ואסור לדבר אחר הברכה עד שיאכל אבל טול בריך פי' שהבוצע אומר לבני הסעודה טול ברכת המוציא לא חשיב הפסק. וכן גביל לתורי פירוש לושו המורסן לשורים לא הוי הפסק. אבל אם סח דברים אחרים דלא שייכי לסעודה צריך לחזור ולברך. ובירוש' איכא פלוגתא כמה בוצע איכא דאמר בכזית ואיכא דאמר אפילו בפחות מכזית. רב אמי ורב אסי כי מיקלע להו רפתא דעירובא מברכי עליה המוציא אמרו הואיל ואיתעביד בה מצוה חדא תתעבד בה מצוה אחריתי. ופרש"י בככר שערבו בו אתמול עירובי חצירות היו בוצעין עליו למחר בשבת דכיון דהוה קיים העירוב בין השמשות תו לא צריך כדמשמע בפרק במה מדליקין (דף לד) הביאו לפניו פתיתין גדולים ושלמים קטנים אידי ואידי של חטים הלכה כר' יוחנן דאמר שלמה מצוה מן המובחר ויבצע על השלמה ואפילו אם היתה הפתיתה פת נקיה ושלמה פת הדראה כיון ששתיהן מין חטים הם. אבל פרוסה קטנה של חטים עדיפא משלמה גדולה של שעורים. וירא שמים מניח פרוסה לתוך השלמה ובוצע משתיהם. ואם יש שתי שלמות ממין אחד אחת גדולה מחברתה מברך על הגדולה. פת שעורים ופת כוסמין אף על פי שהכוסמין יפין מן השעורים של שעורים קודמת. לפי שהיא משבעת המינים. הכי תניא בתוס' ירושלמי פת טהורה ופת טמאה מברך על הטהורה. פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזה מהם שירצה. (דיני בציעת מצה בפסח תמצא למעלה בהלכות פסח סי' צ"ט):