השוחט לשם קדשים מה דינוהשוחט לשם קרבן הנידר ונידב דהיינו שאומר בשעת שחיטה הריני שוחט בהמה לשם עולה או שחיטה זו לשם עולה או שלמים ותודה ופסח ה"ז מותרת מדאורייתא ונ"ל הטעם אע"ג דאילו הקדישה כדינא דהיינו שאמר שלא בשעת שחיטה על בהמה שלו ה"ז עולה הוה הקדש מדאורייתא ובזמן הבית מחויב להקריבה בבה"מ ואפילו בזמן הזה דאסרו חז"ל (מתני' שקלים וגמ' יומא דף ס"ו) להקדיש שום דבר לבהמ"ק משום תקלה מ"מ אי עבר והקדיש ה"ל הקדש מדאורייתא ולא מהני אם יאמר לשחוק אמרתי וכדומה ואסור ליהנות ממנה רק כונסים הבהמה לכיפה עד שמתה מאליה מ"מ זה שא"כ בשעת שחיטה לאו כלום קאמר דכיון דעתה שוחטה בחוץ מעשיו מוכיחים דאין זה נדר וה"ל כאומר הרי זו להקריבה בחוץ לעולה דלאו מידי הוא דלא קרינן ביה כאשר נדרת לה' וגו' ולפיכך נ"ל דאפילו אמר ממש לשון ה"ז עולה ולא הזכיר שם שחיטה כלל כיון דבשעת שחיטה אמרו או כשמבין עצמו לשחוט ונוטל סכין בידו והכל יודעים שדעתו לשחטה תיכף ה"ל כאומר ה"ז בחוץ להקריבה עולה ולאו מידי הוא מדאורייתא:
שמלה חדשה · סימן ה׳, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1891
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שמלה חדשה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
