אחת לששים או לשבעים שנה גרסינן היתה באה הקטורת חצאין של שירים חצאין, משמע הרבה חצאין ואסמנין קאי, כלומר חצי כל סימן וסימן נשאר בה לסוף שנה, שרבו מן השיריים של שלשה מנין שמשתייר בכל שנה ושנה מחפינתו של כהן גדול דאפילו ישמעאל בן קמחית שהיה גדול שבכלם לא היה חופן אלא ארבעה קבין כדמפורש ביומא, ורבו אותם שיריים כל כך כשמגיע לסוף ששים או לסוף שבעים שנה לא היו צריכים לפטם אותה שנה, אלא (שמונים שנה וארבעים) מאה ושמונים וארבעה מפני שהן חצאין של שלש מאות וששים ושמונה ולא השוו את המידה לומר אחת לשבעים שנה היתה בו חצאין וכו'. שמידת חפינה אינה שווה שיש (בהן) [כהן] שחפינתו מרובה ויש (בהן) [כהן] שחפינתו מועטת, כדתנן יש שאמרו הכל לפי שהוא, מלא קמצו מנחה, מלא חופניו קטורת, משום הכי קתני אחת לששים או לשבעים, פעמים לששים, פעמים לשבעים, הכל לפי כהנים ששמשו, ואותן שיורים הנותרים מן החפינה בכל שנה לא היו מפטימין אותן עד שיגיע לסוף ששים שיצטרפו כל השיורין של כל שנה ושנה ויעלו לחצאין שהרי בכל שנה ושנה היו מחללין אותה שיור של אותה שנה על מעות האומנין וחוזרין ולוקחין מתרומה חדשה ומערבין אותו המותר עם השלש מאות וששים ושמונה מנים של שנה הבאה, וכן היו עושין בכל שנה עד שמגיע לששים ונמצא שנשתייר מן השלש מאות וששים [ושמונה] מנין של שנת ששים כל חצאין ולא היו צריכין לפטם בשנת ששים ואחת, אלא מאה ושמונים וארבע, והני ששים ושבעים לאו דמתרמי שיהא בה חצי ממש לא פחות ולא יותר, דאי הוה נמי קמייתא ארבעה וחמש מנין יתר על חצאין היו מפטמין כל המחצה של שלש מאות וששים ושמונה בשנה הבאה דבציר מהכי לא מפטמינן כדקתני לעיל לשליש ולרביע לא שמענו אי איפשר על שבעים שנה שלא יהא שם יותר ממאה ושמונים וארבעה, וכל זמן שלא נשתייר מן הישנה עד שמגיע לחצאין היו מפטימין אותה שלימה:
סידור רש"י · סימן תל״ג, כ״ה
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Berlin, 1912
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך סידור רש"י, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.