סידור רש"י · סימן ת׳, א׳

פס'. שתק ר' יהודה, דאע"ג דשתק קיימא לן כוותיה, דסתם לן תנא כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, דאי לאו הילכתא כוותיה מאי אתא לאשמעינן תלמודא דאמר סתם לן מר כר' יהודה, אלא ודאי הלכה כר' יהודה. והילכתא אנן האידנא משעת בדיקה מבטלינן בפה משום דאמר הבודק צריך שיבטל בפה ומברכין על ביעור חמץ ואכלינן כל ד' שעות ולא יותר, דהא לעיל פסקינן הילכתא ובשש שרפינן כר' יהודה ואע"ג דהך שריפה אינה אלא מדרבנן ומדאורייתא בביטול פה סגי להו, מיהו כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, ועוד בעינן למיעבד מצוה מן המובחר, ומדאורייתא כשאין ביטול בפה הרי ביעורו בשריפה כר' יהודה דקיימא לן כוותיה אע"ג דאשתיק דהא אמרינן לקמן בפ' כל שעה גבי ר' יהושע דאישתק לר' אליעזר בבריית' ואיהדר ליה במתנית', הכא נמי איהדר ליה ר' יהודה במכילתא אחריתי והכי אית לן למימר מדסתם לן תנא למימר כוותיה והלכה כסתם משנה אמר רבא הילכתא וכו' מכאן יש להוכיח שכל איסורין שבתורה במינו במשהו, דאע"ג דקיימא לן הלכה כר' יוחנן גבי רב ושמואל, והכא חזינא דלית הילכתא כוותיה, והכא אמר ר' יוחנן בהדיא דבחמץ אפילו מין במינו מותר בששים, ורבא קבע הילכתא כרב ודלא כר' יוחנן ולכל שאר איסורין הכי נמי ואותו משהו אם טעם לפגם הוא אף מין במינו מותר כגון קדירה שאינה בת יומא וכן הוכיח רבינו שמואל בתוספת במסכת ע"ז שלא בזמנו ושלא במינו כולן שווין שמותר, וכן פסק רבינו שלמה מ"כ דכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו, דלא שני ליה בין חמץ לשאר איסורין, אלא בהא מילתא דגזרינן שלא במינו אטו במינו, ודקיימא לן דכל איסורין שבתורה בששים לרבי יוחנן שלא במינו הוא בשחיטת חולין בפ' גיד הנשה אמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בששים וכו', ומפרש התם דבין במינו ובין שלא במינו הוא היכא דליכא למיקם אטעמא וליכא קפילא בששים לר' יוחנן הוא דלא שני ליה בין במינו לשלא במינו, אבל אנן סבירא לן כדפסק רבא הכא כרב דאמר במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם דלא פליגי הכא רב ושמואל אלא דמר גזר בחמץ בפסח שלא במינו אטו מינו ומר לא גזר אבל בהך תרוויהו מודים (דבעינן) [דבמינו] במשהו. יצחק: