והבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל ובהגדה וסדר ברכת מצה ומרור, יקדש וישתה כוס ראשון ויטבול טיבול ירק ראשון, ויאמר הגדה, וישתה כוס שני ויפרוס פריסת המוציא, ועל אכילת מצה, ויאכל, ויברך על המרור ויאכל, ויכרוך כהילל ויקום ויעשה כן בכמה בתים, וכן בביתו באחרונה, ויגמור סעודתו ויברך על מזונו, וישתה כוס שלישי, ויאמר על הרביעי הלל המצרי, ויברך וישתה, ואחר כך ילך לבית שני והם יברכו על מזונם, וישתו כוסם ועל הרביעי יגמור את הלל, ויברך וישתה, שלא אסרו רבותינו לשתות אלא בין שלישי לרביעי, ופרשו הדבר בתלמוד שלא ישתכר, ולא יבין באומרו את ההלל, אבל יין ששותה בתוך המזון אמרו שאינו משתכר, ואם יש עוד בית שלישי לגמור שם את ההלל, לא ישתה בבית שני כלל, אלא יגמור להם את ההלל, והם יברכו וישתו, ומי שגמר [סעודתו] בביתו ואוכל מצה הנאכלת באחרונה לשום מצה, אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר, לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואסור לאכול, וגם לשתות הוא אסור, אחר ששתה ארבע כוסות בביתו שיגמור שוב את ההלל בבית אחר, לפי שנשתכר בכוסות שלאחר המזון, ואם צריכין לו יקדש ולא ישתה:
סידור רש"י · סימן שפ״א, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Berlin, 1912
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך סידור רש"י, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.