אני החתום נשאלתי אם אומרים זמן בנטילת לולב בשני ימים טובים [הראשונים] של חג, הואיל ויום ראשון מן התורה, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כ"ג מ'). ויום שני ספק הוא, ודינו [דלולב] כקידוש היום בכוס שכשם שאומר זמן על הכוס בשני של חג הסכות אומר נמי [זמן] בנטילתו של לולב ביום שני [או] אין אומר זמן אלא ביום ראשון בלבד, כך מקובלני ממורי הזקן ר' יעקב בר יקר, וכן דעתי נוטה, שאין אומר זמן בנטילתו של לולב אלא ביום טוב ראשון, לפי שלא מצינו עיקר ושורש לברכה זו לא בתלמוד, ולא במשנה, ולא בתוספתא, דכלל כלל אין חיוב ברכה זו אלא בשעת עשייתו של לולב בחול בשעת שאוגדו ומתקנו ובסוכה נמי בשעת שעושין אותה, דתנו רבנן העושה [סוכה] לעצמו אומר שהחיינו וקיימנו וכו', נכנס לישב אומר אקבו"ץ לישב בסוכה, וכן העושה לולב לעצמו אומר שהחיינו וכו', נטלו לצאת בו אקבו"צ על נטילת לולב, ותני תנא גבי סוכה הרי אם היתה עשוייה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר ביום טוב עצמו, כגון למימך בסתרקי ולעיטרה בקרמים וסדינים המצויירין מברך מיד שהחיינו, עיקר [חיוב] הוא [בשעת] מעשה, ואם אינו יכול לחדש בה דבר מברך שתים, בכניסתו אחת אסוכה ברישא, ואחת אזמן, אבל בלולב לא מצריך בשעת נטילתו אלא אחת (בכניסתו) [בנטילתו], אלמא דכלל כלל ליכא ברכה דזמן, אלא בשעת עשייה דהיינו בחול, אבל הראשונים שנהגו [לברך שתים בנטילתו, הואיל] ואין כל אדם עושה לעצמו לולב, אלא סומכין על של ציבור לכך מברך כל אדם שתים בנטילתו:
סידור רש"י · סימן ש״ב, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Berlin, 1912
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך סידור רש"י, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.