אי הכי אפילו ציבור נמי, משום האי טעמא שאותן שעות אינן של רצון גם הציבור אל יתפללו, ומתרץ [דציבור] נפישי רחמי, כלומר מרובים רחמיהם, כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו, ונתקבצו כולם, אין הקב"ה מאבד את עולמו אפילו בשעת הכעס מניח להם, שנאמר הן אל כביר לא ימאס (איוב ל"ו ה'), אבל יחיד אין לו סיוע, הואיל ואין עמו אחרים הצריכים רחמים, אי הכי [דיחיד] דצפרא נמי, כלומר אותו יחיד ואין עמו זכות אחרים שהם מרובים, אין השעה מועלת לו בכל תפילה שיש לו להתפלל באותו יום שהוא ראשון לכל השנה, בין תפילת הבקר, בין תפילת המוסף, ומתרץ [לא] כיון דאיכא ציבורא דקא מצלי לא מדחי, שאותן שלש שעות הן זמן תפילת יוצר, ושעה עוברת היא, יש ציבור שמתפללין באותה שעה בשום מקום, אי ליכא הכא, איכא בדוכתא אחריתי, ומתוך שהקב"ה מניח שעה הכעס לרבים, יניח גם לזה, אבל תפילת המוספין אין לה קבע, יש שמקדימין ויש שמאחרין, ושמא לא יצטרף עם שום ציבור שמתפללים באותה שעה בשום מקום, או ליכא הכא בעולם, לפיכך יאחר עד שיהיה שעת רצון, ואם יזכה גם ביחיד, ויש להבין מיכאן שבשעה שהרבים מתפללים בה מועלת ליחיד אפילו אינו עמהם ביחד, לפיכך צריך כוונה:
סידור רש"י · סימן קל״ז, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Berlin, 1912
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך סידור רש"י, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.