ירושלמי אמר ר' יהושע מפני מה מערבין בחצרות מפני דרכי שלום מעשה באשה אחת שהיתה דבובה לחברתה ושלחה עירובה ביד בנה נסבתיה גפפתיה ונשקתיה אתא ואמר קומי אימיה אמרה הכין הות רחמה לי ולא הוינא ידעא מתוך כך עשו שלום [ביניהם] הדא הוא דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אמר ר' שמעון בן לקיש משמיה דר' חנינה אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ודוקא דשתק לה אבל אם מיחה אסור. ויכול אדם לערב משלו על כל בני החצר אך צריך לו לזכותם ולהקנות להם חלק בעירוב על ידי אחר. דאמר רב נחמן אחד עירובי תחומין ואחד שתופי מבואות ואחד עירובי חצרות צריך לזכות. ועל ידי מי מזכה להם על ידי בניו ובנותיו הגדולים ועל יד אשתו ועבדו ושפחותיו העברים אבל לא ע"י בניו ובנותיו הקטנים ולא על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים מפני שידו כידן. דווקא אם גברא אמוד הוא שאם יבקש אחד מהם חלקו בעירוב נותנו לו אבל אם אינו נותן לו חלקו [שהקנה לו] בעירוב בכל עת שיבקש אותו אינו יכול לערב להם משלו אלא אם כן יתן כל אחד ואחד חלקו בעירוב משלו:
שבלי הלקט · סימן צ״ט, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.