שבלי הלקט · סימן ס׳, ג׳

וזה הדבר אשר פסק ר' קלונימוס ור' שבתי החזן ז"ל בארץ הגר על ר' אברהם ב"ר חייא מריינושבורגו ועל ר' יעקב אחיו שבאו מרוסיאה עם עגלות טעונות בערב שבת מבעוד יום על ידי שכירים א"י ועל ידי יהודים חביריהם אל הקהל והמה נשארו מן העבר הזה לנהר דונאי קרוב מעט פחות משיעור מיל אחד כי נשבר אחד מאופני העגלה שלהן ונשתהו שם עד שתקנוה וכשבאו בקהל היו הקהל יוצאין מבהכ"נ בליל שבת ולא נתנו הקהל להם שלום ולא הניחום ליכנס שחרית לבית הכנסת כדי שלא יקחו אחרים מהם קל וחומר לומר כך וכך עשו פלוני ופלוני כדי שלא יפרוץ בגדר יותר פרצה גדולה לחלל שבת בזדון ובאחד בשבת באו לבית הכנסת לקבל עליהם דין וגזרו עליהם לצום ז' שבועות נ' ימים רצופים חוץ משבתות וראשי חדשים להשלים נ' ימי המעשה בצומות ובמלקיות ולמה נ' יום כי המחלל שבת חייב כרת ושנו חכמים במועד קטן ומפורש בירושלמי דבכורים מת לנ' שנה מת בהיכרת ונתנו להם לצום וללקות נ' ימים כנגד אותם נ' שנה של מיתה ועוד גזרו עליהם לתת ממונם פדיון נפשם לקופה של צדקה ואחר כך גזרו עליהם לצום בי"ב חדשי השנה ג' ימים בכל חודש שני וחמישי ושני שהן ל"ו ימים כנגד ל"ו כריתות שבתורה להפטר מידי כרת כדתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אבל אם ח"ו היו עושין כך בזדון היו מחמירין להוסיף עליהן עוד שלא להתגלח ולהתנדות ל' יום כדאמרינן סתם נדוי ל' יום וכל המחמיר על זה יניחו לו ברכות על ראשו.