אמרינן בירושלמי בפרק כירה ובפרק כל הצלמין תני שואלין הלכות מרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא ואע"ג דבתלמוד דידן לא משמע הכי דמתרצינן התם לאפרושי מאיסורא שאני הא לאו הכי אסור אע"ג דהוי מהלכות המרחץ מכל מקום זמנין דמהרהר בדברי תורה לאנסו אף בבית הכסא ואי אפשר לו להסתלק מהן כמו ר' אלעזר ב"ר שמעון בפרק טבול יום ובירושלמי בפרק מי שמתו נמי גרסינן אמר ר' זעירא כל סברא קשיא דהוה לי תמן סבריתה. ושינה ביום נמי כיון דאסור לישן יותר משינת הסוס לא חשיבה קבע כולי האי להיות הפסק דיום סתמיה לאו לשינה קאי דלא איברא ליליא אלא לשינתא כדאי' בפרק הדר. הילכך אנו שרגילין לברך ברכת התורה בכל יום קודם פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל שוב אין צריך לברך אלא למחר. ובימי חכמי התלמוד מתוך שתורתן היתה אומנותן לא היו אומרין אותן. וגם לא היו מברכין אלא קורין קרית שמע וברכותיה ותפלה. ואל תתמה שהרי ר' לא היה קורא אלא פסוק ראשון בלבד כדאיתא בפרק היה קורא. ועל כן תולה הפטור באהבה רבה. מיהו קבלתי ממורי רבינו שמחה מאשפירה דשינה ומרחץ ובית הכסא חשיבי הפסק וצריך לחזור ולברך ואיני כמשיב על דבריו ואני להעמיד המנהג שנהגו דנתי לפניך:
שבלי הלקט · סימן ה׳, ט״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.