שבלי הלקט · סימן ה׳, ט״ו

ובאת לדחות את דבריהם ולפרש והוא ששנה על אתר היינו שקרא קרית שמע לאלתר. דמיגו דחיילא ברכה אקרית שמע דלאלתר חיילא נמי על הלמוד המופלג. אין לדחות כן. חדא דלישנא משמע דשנה קאי אהשכים לשנות שהוא לשון לימוד ואע"ג דזימנין אשכחן דירושלמי קרי לקריאת שמע שינון כמו שכתבת הכא לא משמע לישנא הכי. ועוד מאי שנא מתפילין דכל זמן שמניחן מברך עליהן כדאמרינן בפרק לולב וערבה ולא אמרינן מיגו דחיילא ברכה על הנחה ראשונה הסמוכה לה חיילא נמי על הנחה אחרת המופלגת. וכי תימא תפילין שאני דאסור להסיח דעתו מהן. קל וחומר מציץ כדאיתא בפרק הקומץ רבא ובפרק יציאות השבת ובפרק קמא דיומא. לפיכך סילוק והיסח הדעת הוי הפסק. ציצית יוכיח דלא אשכחן דאיתסר בה היסח הדעת ומברך עליה כל זמן שמתעטף כדמשמע בפרק התכלת מעובדא דרב יהודה. ואע"ג דכתיב וזכרתם ותזכרו לא לאסור בה היסח הדעת דיציאת מצרים ושבת ומחיית עמלק נמי כתיבא בהו זכירה ולא מיתסרין בהיסח הדעת. וסוכה נמי לא מיתסרא בהיסח הדעת אע"ג דכתיב בה למען ידעו דורותיכם ומברך עליה כל זמן שנכנס לישב בה לאכול. ועוד דברי תורה נמי נמשלו לשלשה משקין הנפסלין בהיסח הדעת כדאיתא בפרק קמא דתענית דאסור להסיח דעתו מהם. אלא וודאי אין הדבר יוצא מידי פשוטו. והוא ששנה על אלתר פירושו לימוד. אמנם יש לחלק בין אהבה רבה לברכת התורה דאהבה רבה עקרה לא נתקנה לברכת התורה לפיכך אינה פוטרת אלא לימוד הסמוך לה לאלתר. אבל ברכת התורה פוטרת אף לימוד המופלג לאחר שעה דכתיב והגית בו יומם ולילה הכתוב עשה הלימוד דיום ולילה אחד הגיון אחד. ולא דמי לתפילין וציצית וסוכה דלאחר שסלק התפילין והציצית מעליו ואחרי צאתו מן הסוכה אזלה לה מצוה וכל זמן שלא יחזור ויעשה מעשה הנחה ועיטוף וישיבת סוכה המצוה מסולקת ממנו לגמרי וליתה גביה כל עיקר וסילוקא נראה וניכר. אבל תורה אף אם פונה לעסקיו יכול לדבר או להרהר בדברי תורה ואפי' נכנס לבית הכסא ולבית המרחץ.