והוקבע בתלמוד השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר לא כר' יהודה ולא כרבנן דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד פי' מי שרוצה להתפלל מנחה עד צאת הככבים הרשות בידו ומי שרוצה להקדים תפלת ערבית מפלג מנחה אחרונה הרשות בידו אבל קריית שמע לא תהא אלא בעונתה שהיא צאת הככבים ורב מצלי של שבת בערב שבת ושל מוצאי שבת בשבת קריית שמע הוי קרי לצאת הככבים ולכך הי' מקדים התפלה שהיה יודע שלא היה מזדמן לו כוס של קידוש והבדלה או שלא הי' יכול להתפלל התפלה במוצאי שבת במקום נקי או שהיה לו עסק של מצוה או פדיון שבוים למוצאי שבת ובערב שבת היה מקדים לפי שהיה [רוצה] להוסיף מחול על קודש וכמה הוא יפה לעקור אותו המנהג המשובש אלא שקשה לאדם לעקור המנהגים דלמא אתי לאינצויי אם לא יתועדו הגדולים לתקן הדבר ולהעמידו על מצוותו והמנהג שאתה עושה טוב הוא אך מי מכניס אותך להפריד הברכות שתים בזמנן ושתים שלא בזמנן הלא טוב לברכן כסדר אע"פ שאין מעכבות בכסידרן. ואע"ג שאדם קורא קריית שמע בברכותיה בזמנה שהוא צאת הככבים קורא פרשה ראשונה על מטתו וברוך המפיל חבלי שינה. ומי שרוצה להוסיף קראי דר' יהושע בן לוי מוסיף אך אותה ברכה שמברכין עלי' אסור לברכה.
שבלי הלקט · סימן מ״ח, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
