וכן נראה בעיני שמברך בשעת נטילתו ואע"פ שהביאו לבית הכנסת דרך גדילתו לא יצא ידי חובתו והא דאמרינן מדאגבהיה נפיק ביה הני מילי במתכוין לצאת בו או במוציאו סתם אליבא דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה אבל הכא דדעתו וכוונתו שלא לצאת בו בשעה שמביאו לבית הכנסת אלא בשעת ברכה דברי הכל לא אמרינן מדאגבהיה נפיק ביה ועוד אי אמרינן בכי האי גוונא מדאגבהיה נפיק ביה אם כן יברך אדם ברכת לולב קודם שיטלנו שאם נוטלו ואחר כך מברך כבר יצא משעה שנטלו והוי ברכה לבטלה אלא ודאי אין לחוש בהבאתו ובכל ענין כמביאו לבית הכנסת בין דרך גדילתו בין שלא כדרך גדילתו מברך עליו בשעת נטילה. אמר ליה ר' יהודה לר' זריקא מאי טעמא מברכינן אלולב אמר ליה הואיל ובמינו גבוה מכולן. ומנהג שמברכין על הלולב בעמידה ומפרש בתשובות הגאונים ז"ל דילפינן קיחה קיחה מאגודת אזוב מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה. כתיב הכא ולקחתם לכם וכתיב התם ולקחתם אגודת אזוב:
שבלי הלקט · סימן שס״ו, ה׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.