שבלי הלקט · סימן שס״ו, ד׳

ובעל הדברות ז"ל כתב על הברכה אמרו רבוותא קמאי כגון רב [שר] שלום ורב עמרם ורב סעדיה ורב נסים ז"ל דחיישינן לדר' אמי דאמר כיון דאגבהיה נפיק ביה וכי מייתי לולב לבי כנישתא וכל היכא דבעי למנקטי שלא בשעת מצוה אי אית ליה ינוקא מייתי ליה ואי לא מהפיך ביה אי נמי נקט שלא כדרך גדילתו ורבינו [האי גאון ז"ל] נשאל על זה ונראין מדבריו כי עיקר (מדבריו) הברכה בשעת הגבהה וצריך לברך על כל פעם [ופעם] ואם בירך פעם אחת אין ממחין בידו ובשאר הימים אינו מברך אלא פעם אחת וקבלו ונהגו לברך פעם אחת אפי' ביום טוב ראשון בשעת ההלל ואותה מתכונין לשום מצוה וקודם לכן לחבוב מצוה. והא דאמרינן מדאגבהיה נפיק ביה במתכוין לצאת או כשמוציאו לצאת אבל גמר בלבו (לחבבו) ולנוטלו לא יצא דאי לא תימא הכי המטלטלו ממקום למקום הכי נמי דנפיק וקבלו לנענע בשעת ברכה ומתניתין דשיירי כי היכי [דלא] מדכר בשופר תקיעה מיושב אלא תקיעה דתפלה ונטילת לולב עיקר המצוה ומברכין עליה ונענועו דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מן התורה ובדיקה מדרבנן ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה וכך קבלו דור אחר דור ואבות העולם רב פלטוי ובעל הלכות ופסקות ז"ל כך הורו לברך ולנענע ומסתברא כיון שמצות לולב כל היום אע"ג דאגבהיה מברך על נטילת לולב. ועובר לעשייתן דקאמרינן למעוטי אחר עשייתן וכל שעה שעוסק במצוה מברך כי היכי דמברך לישב בסוכה בשעת קידוש דהא פרכינן מהא דתניא למאן דאמר על להבא משמע נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב ומשני שאני התם מדאגבהיה נפיק ביה ואפי' הכי מברך בתר דאגבהיה ואמאי והא עובר לעשייתן בעינן אלא לאו שמע מינה אפי' אגבהיה עובר לעשייתן קרינא ביה דאפי' נטלו להוליכו לבית הכנסת ויצא בו מברך דהא הכא נטלו ויצא בו מיבעיא ליה ואיידי דתנא לישב תנא נמי לצאת מיהו יצא בו מברך על נטילת לולב הכא נמי לא שנא ועוד כיון דאיכא נענוע דרבנן הוא עובר לעשייתן קרינא ביה והר"ר יעקב ז"ל אמר עיקר הברכה לאחר הנטילה הוא דאי קודם נטילה דלמא פשע ובירך לבטלה ואי תפיש בשמאל נפיק מיניה חורבא וסברי מצוה הכי איכא ולאו כולי עלמא דינא גמירי ואין לשנות וכן מנהג בקידושין ומילה עד כאן לשון בעל הדברות: