שבלי הלקט · סימן ל״ו, ג׳

מצאתי בדברי הגאונים ז"ל כה דבר הרב על החזן הקורא בשביל העולה. מה שקורא החזן ושותק העולה לקרות אי נמי קרי בהדיא לא שפיר הוא ולא נפיק ידי חובתיה אותו המברך על התורה בקריאת החזן דלא אשכחן דבכי האי גוונא יכול אינש לשוויי שליח. ואע"ג דכתבינן בהלכות ספר תורה דהתירו רבוותא לסייע את הקורא בתורה בין בקול רם בין בקול נמוך אנן לא חזינן בעניות דעתין שיוכל החזן לקרות בעבור העולה כי איך יברך זה ויקרא זה. כשם שהוא עושה שליח לקריאה כך יעשה שליח לברכה ואם תאמר מה יעשה מי שאינו יודע לקרות ההוא פטור הוא מלקרות בתורה ואף אינו רשאי לעלות כלל שהרי שנינו בתוספתא בני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב עד ז' פעמים ואילו היה אמת שיוכל האדם לקרות בשביל אחרים היה הדין שיעלו מבני הכנסת שאין להם מי שיקרא ויקרא אחד בשביל כלם ואם תאמר איכא רבים שמתביישין מן הצבור אית ליה למיאנס נפשיה ללמוד ולא להתבייש מן הצבור כי אין הביישן למד. ואם תאמר יקרא הקורא ויסייע אותו החזן בקול רם ויקראו שניהן יחדו הכי שנינו בפירוש במגילה קראוה שנים יצאו תנא מה שאין כן בתורה נמצאת למד שאסור לעשות כן כלל. אבל אם אין הקורא יודע לקרות בדקדוק יש על החזן לסייעו ולקרות עמו בלחש כאדם שלוחש באוזן חבירו כדי שלא ישמעו הצבור ותטרד דעתם. דתרי קלא כחדא לא משתמע. ובמשנת בכורים גרסינן בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא. התקינו שיהיו מקרים את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. ואין במשנה זו סיוע לחזן הקורא בשביל העולה לפי שבמקרא הבכורים חייב כל המביא לקרות ולכך אי אפשר וקריאת התורה אינה חובת כל אדם. ולכך לא יקרא אלא מי שיודע לקרות ואפילו התם הקריאה הי' מקרין אותו אבל לא היה קורא בשבילו.