שנו חכמים לולב הגזול והיבש פסול ובגזול מישראל עסקינן וכדמפרש טעמא לפני יאוש [פסול] דלכם בעינן ולאו דידיה הוא לאחר יאוש [פסול] דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה ואפי' גזלה מנכרי נמי פסול ולא נפיק ביה איהו אבל ישראל אחר נפיק ביה וכדאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מכנענים ליגזו אינהו וליתבו לכו מאי טעמא סתם כנענים גזלי ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הלכך ליגזהו אינהו דליהוי ייאוש בעלים בידא דידהו ושינוי רשות בידא דידכו ואוקימנא להא בהושענא דאוונכרי גופייהו דהוי יאוש בעלים בידא דאוונכרי וייאוש כדי לא קני אבל במאי דזבני ומזבני לאחרים אפי' במאי דגזו אינהו שפיר דמי דהוי ייאוש בעלים בידא דאוונכרי ושינוי רשות בידא דידן. ועוד תמצא בזה לפנינו הלכה שס"ט:
שבלי הלקט · סימן שמ״ח, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.