כתב בעל היראים ז"ל הא דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה דווקא שעשה סוכה מתחלתו במקום שראויה לאכול ולשתות ולישן בה ונולד לו צער אחרי כן אבל אם עשאה תחילה במקום הראוי להצטער באכילתו או בשתייתו כגון שירא בה מגנבים או מליסטין לא מבעיא דלא מיפטר בהכי אלא אפי' יש בה סכנה וצער בשינה לבד ואין בה צער באכילה ושתיה אפי' באכילתו לא יצא ידי חובתו דהא תשבו כעין תדורו בעינן והאי לא הויא כעין דירה כיון שאינו יכול לעשות בה כל צרכיו אכילה ושתיה ושינה בלא צער. ומתחלה לא הויא סוכה כיון דלצערא קיימא. היה יושב בסוכה וירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה תנא משתסרח המקפה של גריסין. ירושלמי לא סוף דבר שתסרח אלא כדי שתסרח לא סוף דבר גריסין אלא של כל דבר. תני כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומפני היתושין אביי הוי יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשא זיקה וקא מייתי ציבייתא אמר להו ר' יוסף פנו לי מאני אמר ליה אביי והא משתסרח המקפה תנן אמר ליה לדידי כיון דאנינא דעתאי כמו שתסרח המקפה דמי לי. למדנו מזה שבכל צער או אונס או גשמים שהיה אדם יוצא מביתו רשאי הוא לצאת מסוכתו. תנו רבנן היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד ופסקו גשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד ופסק הגשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיעיר ויעלה עמוד השחר פי' דתרתי בעינן שיעיר ויעלה עמוד השחר שאם עלה עמוד השחר ולא הקיץ אין מקיצין אותו או אם הקיץ ולא עלה עמוד השחר אין מטריחין אותו לעלות:
שבלי הלקט · סימן שמ״ג, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.