והא דאמרינן ערב יום הכיפורים מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותם כמין כלים נגובין ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו מפרשי לה בשאין בה טופח על מנת להטפיח דלא ליתי לידי סחיטה וכבר כתבתי מזה למעלה בערוגת תענית הלכה ער"ב. ואם היו ניצוצות של מי רגלים ניתזין על רגליו משפשפן ורוחץ ידיו שכך שנינו זה הכלל היה במקדש כל המסיך רגליו טעון טבילה והמטיל מים צריך קדוש ידים ורגלים ומפרשינן לה רגלים משום ניצוצות והידים משום דמצוה לשפשף. אמר רב יהודה מותר להצטנן בפירות רב יהודה מצטנן בקרא רבא מצטנן בינוקא רבה מצטנן בכספא וכלים של כסף או של חרס שיש בהן מים בין מלאים בין חסרין אסורין. וסיכה נמי נקראת עינוי שהיא בכלל שתייה כדכתיב ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ודוקא סיכה שהוא לתענוג אסורה אבל סיכה שאינה של תענוג מותרת כדתנן מי שהיה לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש:
שבלי הלקט · סימן שי״ג, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.