וכתב בעל היראים זצ"ל דוקא רוב גופו ומתכוין ליהנות ברחיצה אסור מדאורייתא אבל מיעוט גופו אפילו מתכוין ליהנות ברחיצה לא אסור אלא מדרבנן דתנן המלך והכלה ירחצו את פניהן ואי דאורייתא אסור לא שרינן במלך וכלה ואם אינו מתכוין כגון הרוחץ את ידיו בבקר משום רוח רעה או משום טינוף לכתחילה שרי כדתניא שומר פירות והמקבל פני רבו או מי שגדול ממנו עוברים במים עד צוארם ואינן חוששין ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת חפת חלוקו ופסיק רישיה ולא ימות לא הוי שיש כמה בני אדם שאינן נהנין ברחיצה כזו ותניא נמי מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש אלמא אם אינו מתכוין להנאת רחיצה מותר. והיכא דמתכוין ליהנות אפילו מיעוט גופו אסור כדתני יהודה גרוגרות אסור לישב על גבי טיט המטפחת ביום הכיפורים ואסיקנא בטופח על מנת להטפיח ודווקא במתכוין ליהנות אבל אין מתכוין ליהנות לא מיבעיא מיעוט גופו אלא אפילו רוב גופו מותר כאשר פירשנו. ותניא אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ותנא דבי מנשה אשה מדיחה ידה במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו אלמא כל רחיצה דהויא שלא לצורך הנאה שריא הלכך כהן נושא כפיו נוטל ידיו אבל רחיצת פניו בבקר הויא צורך הנאה ורפואה דאמר שמואל טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם עד כאן לשון היראים ותמצא מזה לפנינו הלכה שי"ט.
שבלי הלקט · סימן שי״ג, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.