שבלי הלקט · סימן רצ״ז, ב׳

תנן התם היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ואע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו. ירושלמי אמר ר' יוסי בר' חנינא לא אמרו אלא מי שהיה עובר הא אם עמד חזקה כיון. שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. תניא נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע. אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא קא סבר משמיע נמי בעי כונה כלומר אע"פ שמתכוין השומע לצאת ידי חובתו אינו יוצא ידי חובתו עד שיתכוין המשמיע שהוא התוקע להוציאו ידי חובתו והני מילי ביחיד אבל בשליח צבור כיון דדעתיה אכוליה עלמא לא בעינן עד דמתכוין ליה לגופיה כדתנן היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ופסק רבינו יצחק פאסי זצ"ל דהלכתא כר' זירא וכן פסק רבינו ישעיה זצ"ל והלכתא כר' זירא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ותנן נמי בפרקין היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אלמא מצות צריכות כונה ורבא מוקים לה בשינויי דחיקי וקיימא לן דאשנוי דחיקא לא סמכינן וכן פסק בעל היראים זצ"ל. ובעל המאור כתב לפום סוגיא דשמעתא מתחוורא דרבא דאמר לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה והכי אסיקנא בפרק המוצא תפילין וליתא לדרבי זירא דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי למצוה. והרב אלפסי זצ"ל כתב לדרבי זירא ושבקיה לדרבא ויש שסבירין לומר דלא פליג ר' זירא על דרבא דלא אמר ר' זירא איכוין ותקע לי ולמצוה אלא שצריך כוונה למשמיע ולהשמיע לשומע לשם תקיעת שופר (כד הוויא) [כל דהוא] אפי' שלא לשום מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונת משמיע להשמיע לשומע.