ובפסיקתא דסוכה הכי איתא ולקחתם לכם ביום הראשון והלא יום חמשה עשר הוא ואת אמרת ביום הראשון ר' מנא דשב ור' יהושע דסכנין למדינה שהיא חייבת ליפס למלך הלך המלך לגבותו בתוך עשרה מילין יצאו גדולי המדינה [לקראתו] וקילסו אותו ויתר להם המלך שליש מדימוסא שלהן בתוך חמשה מילין יצאו פטרובולי המדינה וקילסו אותו ויתר להם המלך עוד שליש וכיון שבא קרוב לפתח המדינה [יצאו כל בני המדינה] וקילסו אותו אנשים ונשים וטף וויתר להם את הכל אמר להם המלך מה דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא לכך באין גדולי ישראל ומתענין ערב ראש השנה הקב"ה מוותר להם שליש מעונותיהם באין עשרת ימי תשובה ומתענין הכשרים שבהן והקב"ה מוותר להן עוד רוב עונותיהם כיון שבא יום הכיפורים ומתענין כל ישראל אנשים ונשים וטף והקב"ה מוחל להן על כל עונותיהן ואומר להן מה דאזל אזל מיכאן ואילך חושבנא תחילת חשבון הוא לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון הא למדת שהימים הללו ימי תענית ותפלה ותחנונים הן הלכך ערב ראש השנה שחרית אין נמנעין מליפול על פניהן ולומר וידוי שהרי משכימין בשחרית לתחנונים אבל במנחה אין נופלין על פניהן שהרי יום טוב הוא ונקרא מקרא קודש כשאר הרגלים. וכשהן משכימין בימי המעמדות לומר תחנונים אומר סדר מאה ברכות כשאר הימים ומברכין ברכת התורה וקורין לא ימוש אשרי האיש מאימתי קורין וכשיגיע עמוד השחר יקרא פרשת תמיד ואינו רשאי לומר תחנונים בלא ברכות התורה דהא קיימא לן למקרא צריך לברך אומר תהלה ועומד החזן אם הם עשרה ואומרים קדיש עד לעילא ואם אינן עשרה מתחילין שומע תפלה:
שבלי הלקט · סימן רפ״ב, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.