כתב בעל היראים ז"ל למדנו שכל שמחה הראויה לאדם וכל דבר המשמחו חייב אדם לעשות ברגל בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות. וכשם שחייב לשמוח בעצמו כך חייב לשמח אשתו בניו ובנותיו ובני ביתו כדכתיב ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך וכשם שחייב לשמח בניו ובני ביתו כך חייב לשמח את אחרים עמו כדכתיב והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך אמר הקב"ה ארבעה בני בתים יש לי לוי וגר ויתום ואלמנה. וארבעה בני בתים יש לך בנך ובתך ואמתך ועבדך אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך וכן בעזרא הוא אומר לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וגו'. ושנו חכמים ההלל והשמחה שמונה מלמד שאדם חייב בהלל ובשמחה בכבוד ביום טוב אחרון של חג כשאר כל ימות החג. ותניא והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו.
שבלי הלקט · סימן רס״ב, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.