ובעל הדברות ז"ל כתב אקב"ו להניח עירובי תבשילין ואח"כ אומר בדין יהא שרא לנא ולכל בני קרתא הדא לבשולי ולאפויי ולאטמנא ולמיעבד כל מה דצריך לנא מיומא טבא לשבתא ומצניע את העירוב במקום שיהא משתמר יפה שלא יאבד ולא יהא נאכל קודם השבת שאם נאבד או נאכל עד שלא התחילו באפייה ובישול הרי הוא כמה שלא עירבו אע"פ שהיה יכול לערב בתבשיל בלא פת כמו שבארנו למעלה ולרווחא דמילתא נכון לערב בפת ותבשיל אחר שפשט המנהג כן ואע"ג דבעירובי חצרות אין מערבין בפרוסה הכא שרי לערב בפרוסה דהתם טעמא משום איבה והכא ליכא למיחש מידי אמנם מצוה לערב בשלימה כדי שיבצע בה להמוציא בשבת. כדאמרינן בברכות פרק כיצד מברכין רב אמי ורב אסי כי הוה מקלע להו ריפתא דעירובא (בידים) הוה בצעו בה ואמרו הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה נעביד בה מצוה אחריתי:
שבלי הלקט · סימן רמ״ו, י״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.