שבלי הלקט · סימן רמ״ו, י״ב

ובעל הדברות ז"ל כתב דההיא דשבת איתוקמא בנדרים פ' בתרא בשיש לאשתו חצר באותו מבוי דמגו דזכיה לנפשה זכי לאחרינא. הא לא הכי לא מהני זכיית אשתו כי יד אשה כיד בעלה והכי נמי בעירובי תבשילין מסתברא ולא מהני זכיית אשתו ורבינו ישעיה זצ"ל כתב בנדרים דהאי דאמרינן יד אשה כיד בעלה ר"מ הוא אבל לרבנן זכין על יד אשתו דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה דמי והלכתא כרבנן. וכצד מזכה להן כדאמרינן פרק חלון לענין שיתוף כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי ומזכה להם על יד בנו ובתו הגדולים ופי' רבינו שלמה זצ"ל מניח את החבית משלו אם ירצה ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ואומר קבלו חבית זה וזכו בה לשם כל בני מבוי ובתוספתא תני והשליח מגביה מן הקרקע טפח ואומר זכיתי לכם. הכא נמי ילמד סתום מן המפורש וצריך לזכות בענין זה שהמערב שהוא המזכה נותן את העירוב ליד השליח הזוכה בשבילם ואומר לו זכה בזה העירוב חלק לבני העיר והשליח מקבל העירוב מידו ואומר זכיתי להם. וזה סדר העירוב נוטל פת שלימה או פרוסה אך שיהא כזית ונוטל דג או ביצה או בשר צלוים או מבושלים שיהא בהן כזית או אפי' קדירה של תבשיל ונותן אותם ביד שליח ואומר לו תזכה באלו חלק לכל בני העיר והשליח מקבלן מידו ואומר זכיתי להם ומברך ואומר בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב.