מצאתי בשם רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל וששאלתם למה נהגו כהנים שאירע להם דבר בקרובים ושינו את מקומן שלא לשאת את כפיהן כל זמן שאין יושבין במקומן. על דבר זה לא מצא רבינו סמך בהדיא ואמר לא על חנם נהגו כן שהרי כל כהן שאינו מברך עובר בשלשה עשה וזה יושב בטל ועובר. ואמר כמדומה לי שעל דבר זה נהגו שכל מי שעומד לברך ראוי לו שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב שכן מצינו ביצחק אבינו שאמר לעשו הביאה לי ציד וגו' ולאחר שיאכל וישתה ותהא נפשו שמחה עליו אמר לברכו. לכן נראה שזה שדואג על מתו ויושב שלא במקומו אינו מברך בשמחה והטעם הזה יש לומר כמו כן על הפנוי שאינו עולה על הדוכן שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה ובלא שמחה. ואומר הרב מצוה להחזיק מנהג הראשונים בכל מה שהאדם יכול להחזיק שכן מצינו בתלמוד ירושלמי שהמנהג מבטל ההלכה וכמו כן מצינו בתלמוד בבלי שלנו דאמרינן בב"ק בהגוזל זוטא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון וכו' ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרין אלמא מנהג עוקר ההלכה:
שבלי הלקט · סימן כ״ג, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.