שבלי הלקט · סימן רי״ז, י״א

ורבינו יצחק בר' קלונימוס ז"ל השיב לרבינו שמחה זצ"ל מאישפירא על חיטה הנמצאת בתבשיל ולא נמחית למה אוסרין אותה חמץ בפסח כמו מין במינו לר' יהודה דלא אשכחן דאסור אלא בתערובות גמור שלא סילקו את האיסור כמה דסברה בפרק הערל פרוסה של לחם הפנים שנימוחה וההיא דפרק גיד הנשה חתיכה של דג טמא דמוקי שקדם וסילקו הוה מסתבר לפרש שקדם וסלקו קודם שנימוח שסילקו בעין ואפי' אם נפרש שקדם וסלקו קודם שנתנה טעם לשאר החתיכות שבקדרה התם מפני שיש בו מיחוי שמנונית בכל שהוא הוצרך לסלקו עם הרוטב אני סבור שכך פירשו רבינו שלמה זצ"ל אבל בחיטה שהיתה בעין ואין בה שמנונית מה איסור יש בה ותימה לומר מפני טעם משהו שבזה לא מצינו טעם ר' יהודה ועוד הדבר ידוע שאין בו טעם ולא במשהו אבל אל יאמר אדוני כן שהרי עושין שמן לרפואה מן החטים ואם אינה שמינים כל כך עתה כאשר היו בדורות הראשונים כדאמר ר' יוחנן נהירנא כד הוה בצע ינוקא ריפתא הוה נגיד ואתי מישחא אתרין דרעוהי וכו' אך שומן קצת יש בהן הרי כתיב חלב כליות חטה וכתיב והיה דשן ושמן וכתיב מאשר שמנה לחמו אך אם יש להקל בחיטה הנמצאת בתבשיל כל זמן שאינה מבוקעת וכאשר פסק גאון רב אלפסי זצ"ל וזה לשונו תנו רבנן אין לותתין את השעורים בפסח כו' עד ואי לא קים ליה דהכי הלכתא היכי הוה עביד בה עובדא ובמס' תרומות תמצא חילוק בין שלם למחותך בענין פצועי זיתים ולא יכולתי לכתוב הכל עתה.