שבלי הלקט · סימן רי״ב, י״א

מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל אם ספיקא לו לאדם מן הפרשת חלה אם הפרישה אם לאו מפריש אותה בלא ברכה. ועוד מצאתי מעשה בעיסה שהורמה חלתה ונשרפה ונמצאת עוגה קטנה במקום אחר שעשו מעיסה זו ובשעת הפרשת חלה שכחו לחבר הכל ביחד וצוה רבינו להפריש מאותה עוגה כל שהוא לשם חלה ולברך עליה ולשורפה דכיון דהיה שם שיעור חלה מתחילה שוב אינה פטורה מחלה בלא הרמה ונראה לפי שכתבנו שלא היה צריך עוד להפריש ממנה חלה שהרי אפי' לכתחלה אמרינן תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש כ"ש שהפרישו ממנה חלה תחילה ומה שהצרכנו לעיל מוקף ונגיעה דוקא אל החלה שמפריש לעיסה או לעוגה הגדולה והכא נמי כבר הפרישו ממנה על ידי נגיעה לעיסה הנשארת והתם מיירי בשתי עיסות שלא נילושת כאחת ולא באו לידי חיוב חלה כאחת ועתה בא לצרפן וליפטור מאחת [את] חבירתה לכך הוצרך מוקף ונגיעה אבל הכא שהיא עיסה אחת ונילושה כאחת ובאת לידי חיוב חלה כאחת מה לי בהיקף ונגיעה או בלא היקף ונגיעה. ואפילו אם תאמר שהיה צריך להפריש מאותה עוגה עוד חלה מספק א"כ אינו בדין לברך עליה מספק וכן ראוי לעשות. כתב מו"ה מאיר ב"ר משה זצ"ל ישראל שיש לו שפחה נכרית לעשות לו פת נכון לו לישראל לשפוך מן המים או לסייע לגלגל או לעסוק בפת כדי שיהיה הפת זקוק לחלה שאם לא כן היה נראה ברכה לבטלה אם היה מברך להפריש חלה דומיא דדיגון נכרי. בהלכות [פסח] של רבינו שלמה זצ"ל היתה לו שפחה נכרית שלשה בפסח מצה לצורכה בלא נטילת תרומה ובלא מדידה ונשאל לר' ואמר חלה בזמן הזה שנוהגין מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל דמצוה הנוהגת בארץ היא וכל מצוה התלוין בארץ אינה נוהגת אלא בארץ וחלה הפוטרת בעיסה אינה אלא משום גזירה ואין אנו צריכין להפריש חלה מן העיסה שהיא אוכלת שלא מצינו שגזרו רבנן ליטול חלה מן העיסה שהעבדים והשפחות אוכלין: