שבלי הלקט · סימן ר״י, ב׳

וחייב אדם לשמור את החטים לשם מצה משעת קצירה דכתיב ושמרתם את המצות עשה שימור לשם מצה. ואמר רבא להני דמהפכי כיפי כי מהפכיתו היפכו לשם מצה. פי' כיפי עומר ופי' רבינו ישעיה זצ"ל שהיו אומר לאותן שקושרין העומרין בעת הקציר שישמרו אותם מן המים לשם מצה שלא ישורו השבולים ויחמיצו ולא סגיא לן בשימור דלישה וכל זה במצה של לילה הראשון מיהו מאן דלא עבד שימור משעת העמרים שרי ליה למיזבן חיטי משוקא ולא חיישינן דילמא נפלי עלייהו מיא דאחזוקי באיסורא לא מחזיקינן דא"כ אמאי תלי טעמא דרבא משום שימור דלא נהיג אלא בלילה הראשון תיפוק ליה דאיכא למיחש שהחמיצו ויהיו אסורין בכל הפסח אלא ודאי אחזיקו באיסורא לא מחזיקינן. ובלילה הראשון נמי מצוה למנטר ליה מעיקרא אבל מיהו אי לא נטר ליה מעיקרא מודה רבא דזבין חיטי בשוקא ועבד דהא רבא אית ליה דרב הונא דאמר בציקן של נכרים ממלא כריסו מהן דהא איהו אתייה לסיועא למילתא ואיכא לדיוקי מינה דווקא בציקן של נכרים לא נפיק בלילה הראשון משום דלית בה אפילו שימור דלישה אבל בקימחן של נכרים נפיק כל שכן בחטים של נכרים אלא מצוה מן המובחר הוא ומדת חסידות לנטורי ליה שיבולי מעיקרא. ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח בלילה הראשון שהוא חובה לאכול מצה אלא מחמשת המינין כדתנן אלו דברים שאדם יוצא ידי חובתו בפסח בחטין בשעורין ובכוסמין ובשיבולת שועל ושיפון. בהלכות פסח של רבינו שלמה זצ"ל כשטוחנין חטים למצות נוהגין לשלוח ישראל אחר הריחים של נכרי להיות יושב ומשמר דכתיב ושמרתם את המצות עשה שימור לשם מצות ואין צריך ישראל לעמוד אלא עד שיטחן כפי מה שיספוק לשלש מצות של לילה הראשון שהן חובה והן צריכות שימור לשם מצה אבל השאר אינן צריכין שימור ונכרי שהוא טוחן ואין ישראל עומד על גביו מותר ואפי' לקח סלתות מן השוק שפיר דמי דאמר מר בצקן של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה משומרת באחרונה והא דשרינן בציקן של נכרים כגון שלא הכסיפו פניו או שלשו מקמח שלהן בפנינו ואנו רואין בו שלא החמיץ ואין לחוש שמא יערב מחמצו לתוך הקמח הואיל ולאחר כך מנהג כל העולם שמרקדין אותו בנפה. (ואשר) [ואם] יש שם חמץ נפה קולטתו.