מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל מעשה ואירעו פורים באחד בשבת וקידמו הקהל להתענות בחמישי בשבת כמנהג הקהלות ובאה אשה אחת שהיתה צריכה לרכוב אצל השלטון ושאלה לרבינו אם היא יכולה להתענות למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך ואמר רב תענית זה אינו מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא מנהג בעלמא שהרי תענית של מרדכי ואסתר היו בימי פסח ואם נפש אדם לומר דברי הצומות וזעקתם כתוב אין זה פירושו אלא כך פירושו על דברי הצומות והזעקות והצרות שעברו עליהן בימי המן קבלו עליהן ימי הפורים לזכר הנס לדורות ואעפ"כ לא אתיר לאדם לפרוש מן הצבור דאמרינן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. ויש מן הפירושין שמתענין ביום חמישי עם הציבור וחוזרין ומתענין ביום ששי כדי לסמוך תענית לפורים ורבי' קורא עליהן והכסיל בחושך הולך וכל עצמו של תענית אינו אלא מנהג ומחמיר זה במקומו כאילו הוא קבוע מן התורה וכיון שנהגו רבים להתענות בחמישי דיינו בכך. וערב פורים בשחרית נופלין על פניהן שהרי מתענין ואומרים תחנונים וסליחות גם במנחה יש שאין נמנעין מליפול על פניהן שהרי יום טוב לא קבלו עליהן. ובמנהגות חכמי מגנצא מצאתי שאין נופלין בתחנונים בתענית אסתר לערב משום כבוד יום טוב של יום המחרת ולא בט"ו באדר שחרית וערבית משום כבוד יום טוב של כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון:
שבלי הלקט · סימן קצ״ד, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.