ובשם רב סעדיא גאון זצ"ל מצאתי המתפלל ואין לו מכנסים אסור לו להתפלל אלא אם יש לו אבנט חגור על מתניו כדי שיפריד בין לבו ובין הערוה. וכן מנהג שלא יהא לבו רואה את הערוה משום שנא' הכון לקראת אלהיך ישראל. והמתפלל אסור לו להגביה קולו דילפינן מחנה דכתיב וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. ואמרי' בברכות פרק מי שמתו המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר והמשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. ובסוטה מפרש אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עברה. תדע שלא חלק הכתוב בין חטאת לעולה. ואם אינו יכול לכוון את לבו בלחש מותר לו להשמיע קולו כשמתפלל בינו לבין עצמו אבל כשמתפלל בצבור אסור שלא יטריד את הצבור. ומה שנוהגין העולם לפרקים כגון בראש השנה ויום הכפורים שמגביה החזן קולו בתפלת לחש להשמיע לצבור והם מתפללין עמו בלחש.
שבלי הלקט · סימן י״ז, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.