ועיינתי בתוספות הר"ר יוסף זצ"ל וראיתי שפירש דלהכי מקשה טפי גבי יין שפטריה פת משאר המשקין דחשיבי בא מחמת סעודה מיין. וראיתי בתוספותיו שמשוה שאר משקין ליין לברך עליהן בתוך הסעודה וכתב שכך מנהג והביא ראיה שמצא בהלכות גדולות מאן דשתי מיא חמרא ושכרא בסעודתיה מברך זימנא קמייתא. ולדידי סבירא לי דכל משקין ששותה בתוך הסעודה פת פוטרתן חוץ מן היין שמברכין עליו בתוך הסעודה ברכה קמייתא. ולכך מקשיה תפטריה פת. ולמה ששנינו שצריך ברכה ואפי' מים שאין להם טעם חשיב כמו בשאר משקין שאין דרך לשתותן אפי' כשאדם שבע ולא צמא כלל מחמת טעם חשוב שלהם ואינם במים שאין אדם שותה אלא לצמאו כי היכי דנחקתיה אומצא אפי' הכי נראה לי שגם מים חשובים באין מחמת הסעודה תדע דאמרינן וכולן פת במלח וקיתון מים שחרית מבטלתן וכן אני נוהג מסבירא דידי שלא לברך בתוך הסעודה לא על מים ולא על שאר משקין חוץ מיין. ושמא גם מרבותי אני תופש כן והא דתני ר' חייא יין פוטר כל מיני משקין נראה לי דלאו בתוך הסעודה מיירי. אלא שקובע מקום לשתיה בלא סעודה כמו יין שלפני המזון אבל לאחר המזון או בסוף ברכת המזון לא עד כאן לשון רבינו יצחק ז"ל.
שבלי הלקט · סימן קמ״ג, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.